פרק לא פס׳ ב - ה׳ יתברך מודיע למשה שכאשר רפו ידיו במעשה זימרי בן סלוא הרי שזה חטא כי ה׳ מדקדק עם קרוביו כחוט השערה, ולכן התיקון לזה הוא שמשה ינקום את נקמת בני ישראל מאת המדינים ובכך ישלים את חסרונו [והרה״ג שלמה בן חמו שליט״א אמר לנו שרש״י (כמדומני על הש״ס) חולק ומסביר שאין זה חטא למשה רבינו והוא לא פגע בזימרי מעצמו מכיון שהיו אומרים שיש לו נגיעה בדבר]. [וראה עוד בפרשת ואתחנן (ד, א) מה היתה סברת משה ששגג במחשבתו שרצון ה׳ שלא יכהו].

פס׳ ג - ”ואומרו ויהיו על מדין יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת שבחינת הקדושה הוא יסוד העליה ובחינת הקליפה היא יסוד הירידה וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו, ופרט זה פירשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל שהחוטא יכוף כאגמון ראשו ועומד בגדר השפלות, והוא אומרו ויהיו על מדין פירוש שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה".

מאמר בנושא עקרב שחור בחלום

הנקמה מאת המדינים תהיה על אשר גרמו ביטול מצוותיו ורצון ה׳ אך לא נקמה על כך שנהרגו מישראל, ואע״פ שנאמר למשה נקום נקמת בני ישראל אין הכוונה שיאמר להם כך אלא שמשה יעשה בחוכמתו שתהיה נקמת בנ״י.

פס׳ ה - מדוע הלכו למלחמה רק אלף מכל מטה ולא כל עמ״י שהרי צבא מדין היה רב? אלא שהלכו רק מי שהיה צדיק ועומד בצדקו ”והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה׳ כדי שלא לבייש הנשארים שלא יהיו ניכרים".

פס׳ ו - משה שלח אותם למלחמה בכדי לעשותם שלוחי מצוה שאינם ניזוקים.

מדוע משה שלח דווקא את פינחס למלחמה נגד המדיינים ולא את יהושע? הוא אשר קינא ועשה בחוטאים שפטים וממילא זכותו גדולה להשמיד את כל האומה הטמאה, תירוץ נוסף - משום שאותם שיצאו למלחמה אפשר לקטרג עליהם מדוע לא מיחו בזונים לכן יבוא פינחס וישלים את החסר להם ויצאו יחדיו למלחמה.

פס׳ טז - כיצד שגו וטעו פינחס והצדיקים שהלכו עמו למלחמה והשאירו את הנשים שהחטיאו את ישראל בחיים? אלא שפנחס ואנשי הצבא דנו בהם שהן פטורות משום שהם כפופות לבעליהם ואביהם והן אנוסות, אך משה דחה טענתם משום שהן מעצמן הזנו את ישראל אחר ע״ז וזה מראה שהן בעצמן מרשעות ומרשיעות שחייבות מיתה.

פס׳ לב - מדוע האריכה התורה כ״כ בפרטי חשבון השלל ומחציתו בדבר שיכלנו לחשבו לבד? תירוץ הרמב״ן ודחייתו, אלא שזה בא ללמדנו שהחשבון היה מלגאו [מבפנים ולא מלבר [מבחוץ] הכוונה שעל כל 499 היה נותן אחד למכס ולא על כל 500 היה נותן אחד.

פרק לב פס׳ א - מדוע היה לבני ראובן וגד מקנה כ״כ רב? משום שהיו גיבורי כח לכן בזזו אנשי הצבא חלק מרובה יותר מכל השבטים. [וראה במאורי החיים קושייה מהשפת אמת שהרי המלקוח נתחלק שווה בשווה אלא שתירץ באור יקר שמהמטלטלין הם בזזו יותר מכל שבט ובעבורו קנו מקנה רב].

פס׳ ג - הסבר נפלא של בקשת שנים וחצי השבטים את עבר הירדן המזרחי כיצד הם התגברו על כל הטענות שיכלו לטעון כנגדם.

מידע שיש על הרב כדורי משיח

פס׳ ו - אע״פ שה׳ הוא הנלחם לעמ״י מ״מ מוטלת חובה עלינו להימצא במלחמה ולעשות את השתדלותנו [רלוונטי לימינו] וכלשון הזהב של האוה”ח - ”אמר להם האחיכם יבואו למלחמה פירוש אמת כי ה׳ הוא הנלחם להם אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה, והוא מה שדייק יבואו למלחמה ולא אמר האחיכם ילחמו לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה".

פס׳ ז - ההבדל בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל.

פס׳ טז - הסבר נפלא לתשובת בני גד וראובן למשה ע”פ הלכה ברמב״ם.

פס׳ כ - כוונת ההולכים למלחמה צריכה להיות "להינקם מאויבי ה’" ולא לשום מטרה אחרת וכך יצליחו במלחמה.

ככל שתתרבה כמות האנשים כך יתרבה זכותם ”שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד".

פרשת מסמי

מיקוד:

פרק לג פס׳ א. פס׳ נה.

פס׳ ב. פרק לד פס׳ יט.

פס׳ ג. פרק לה פס׳ ו.

מיקוד מורחב:

פרק לג פס׳ א - ”למה בחר הכתוב למנות המסעות ולא החניות [שהרי אם היינו מונים רק את החניות היינו יודעים גם על המסעות]? ...אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב ודרכו שם עדת ה׳ להוציא בולעו מפיו, והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה ובמקום אחר י״ב שעות שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא, ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו זולת קדושה השלמה ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלמה היא השכינה וישראל והתורה, ומחברת הפרטות הם ס׳ ריבוא נשמות קדושות, מחברת הכללות הוא משה רבינו בסוד משה עמו, כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות ס׳ ריבוא שהיו שם, ונסתייעו בעזר אלהי בשכונת שוכן הבירה ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום. וכפי זה תכלית המעשה הוא כשנוסעים היו נוסעים עמהם כל הדומה למין הקודש לא בזמן החניה שעדיין לא נעשה עמו דבר, והוא מה שרמז במאמר אלה מסעי אלה פסל כל המסעות שבעולם שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו, והגם שקדמו האבות ודרכו מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה".