ומוסיף הברכ״ש, שלמרות שחידשנו שגם למ״ד שפועל משל שמים הוא אוכל, יש לו זכות ממון לתבוע אכילת הפירות, מ״מ יש הבדל גדול בין הבנה זו, להבנה השניה שמשלו הוא אוכל, שאם אנו נוקטים שמשלו הוא אוכל, משמעות הדבר שזכות אכילת הפירות נובעת מהיותה תוספת שכר עבור עבודתו, וא״כ כמו שאת עיקר המשכורת שמחוייב בעה״ב לתת לפועל, נחשב הדבר שיש לפועל ממון ברשות בעה״ב כך גם לענין אכילת הפירות שהם תוספת שכר, נחשב הדבר שגוף הפירות שייכים לפועל, ורק הגבילה התורה שהפועל צריך לאוכלם, אבל לצורך אכילה הפירות עצמם שלו, משא״כ להלכה שהפועל אוכל משל שמים, משמעות הדבר שגוף הפירות לא שייכים לפועל, ואין זה משכורת עבור עבודתו, אלא מתנה משמים שלא קשורה לשכר עבודה, ולכן אין הפירות עצמם שייכים לו, אלא יש לו זכות לאוכלם, וכפי שהסברנו שהוא גם הבע״ד לתבוע את זכות אכילה זו. ונ״מ גדולה, האם הפועל יכול לקדש אשה בזכות האכילה, שאם הוי שלו - האשה מקודשת, ואם משל שמים - אינה מקודשת.

קרא כאן האדמור מרחלין

וכן נ״מ בזה האם יכול להעביר זכות זו לאשתו ובניו, ראם ננקוט שהפירות עצמם שייכים לו, כתוספת שכר עבודה, ודאי שיכול להחליט לתת תוספת זו לכל מי שירצה, ורק יהיה המקבל מוגבל לאוכלם כפי התנאים שמחוייב הפועל לאוכלם. משא״ב להלכה, שמשל שמים הוא אוכל, והסברנו שאין לפועל קנין בגוף הפירות, אלא יש לו בהם זכות אכילה, ברור א״כ שאינו יכול לתת זכות אכילה זו לאחרים, שכל זכותו נובעת מחמת היותו פועל, והוא יכול באופן אישי לתבוע מבעה״ב לקיים מצותו לתת לו לאכול, אבל אין לו בעלות בפירות כדי שיוכל להקנותם לאחרים, ודו״ק.

מידע על תפילת השל"ה לערב ר"ח סיון

והנה מצאנו נידון בראשונים, מה הדין
להלכה שמשל שמים הוא אוכל,
מאיזה זמן נחשבים הפירות כממון של
הפועל. דהנה מלשון רש״י משמע,
שכאשר הפועל מחזיק את הפירות בידיו,
לכו״ע נחשב כבר לממונו הפרטי, וכל
המחלוקת היא כאשר עדיין הפירות
מחוברים, וז״ל רש״י ב״מ דף צ״ב ע״א
בד״ה לדידיה זכי ליה רחמנא "בצדקה,
וכל זמן דלא מטא לידיה, לא זכי ליה
דליתבה לאשתו ובניו", עכ״ל. ומדוקדק
בשיטת רש״י, שבאופן שהפירות כבר
בידו, לכו״ע נחשב לשלו לכל דבר,
ויכול לתתם למי רוצה. ומאידך בתוס׳
במקום משמע להדיא שחולקים, עיי״ש
בתום׳ בד״ה אי אמרת, וז״ל "שלא זיכה
לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל".
ומבואר בתוס׳, שלמ״ד משל שמים הוא
אוכל, גם כאשר הפירות בידיו אינם
שלו, ואינו יכול לתתם לאחרים לאכול
במקומו, ורק כאשר מכניסם ממש לפיו,
אז נחשבים לשלו לכל דבר. ועיין בהגהות
הגר״א במקום על דברי התום׳, שמציין
לרש״י הנ״ל, שחולק על התוס׳, ומחלוקת
זו שייכת הלכה למעשה, שהרי להלכה
נפסק שפועל משל שמים הוא אוכל,
ובודאי כאשר הפירות מחוברים אינו
יכול לתתם לאשתו ובניו, כנפסק ברמב״ם
ובשו״ע, וצריך לדון מה הדין למעשה,
כאשר הפירות בידיו, לפני שהכניס לפיו,
האם יכול לתתם לאחרים.

והנה הטור בסוף סימן של״ז מביא בזה מחלוקת, וז״ל "ויש אומרים אם כבר נטלו בידו לאכול יש לו רשות ליתנו לאשתו ובניו, לפי שכבר זכה בו בעצמו. ונראה, שאפילו הכי אינו יכול ליתנו לאשתו ובניו", עכ״ל. והגר״א מציין שזו מחלוקת רש״י והתום׳, והטור פוסק הלכה למעשה כדעת התום׳, שרק כשלועם זוכה. וצ״ב מה יסוד המחלוקת. ועיין בב״י במקום, שמבאר שיסוד מחלוקתם בטעם שזיכתה התורה לפועל לאכול מפירות בעה״ב, האם הטעם הוא כדי שלא יתבטל ממלאכתו, שעי״ז שאוכל יש לו יותר כח לעבוד. וכך הביאו מהתוספתא בפ״ח שכתב, שאסור לפועל לצום ולתת את מזונותיו לבניו, משום ביטול מלאכה. ולפי״ז מובנת הדעה, שגם כשהפירות בידיו לא נחשבים ל״שלו", שמכיון שכל טעם התורה זה להרבות כוחו, פשוט שזוכה בפירות רק בזמן שלועס ואוכל, וזוהי דעת התוס׳. ומאידך אפשר לומר שטעם התורה, כדי שהפועל לא יצטער, כמו שיש איסור לחסום שור בזמן הדישה, ואם זה הטעם, מובנת שיטת רש״י שכבר בזמן שהפרי בידיו ויש לו אפשרות לאכול, התקיימה התכלית. אמנם הב״י בעצמו הרגיש שהסבר זה קשה לאומרו, וכי דרשינן טעמא דקרא.