כולנו בורחים מאסון שכבר קרה( ויניקוט,מקרתי ואחרים) אנחנו מנווטים קדימה  בעזרת  מראה כשפנינו מופנות אחורה(אני לא זוכר מי-אבל הדימוי הזה נגע בי),הרבה פעמים אני מרגיש כמו במערבולת המים באמבטיה -הוציאו לי את הפקק אני עם הגב אל העולם ,בבריחה מתמדת ממה שמעכב אותי לצאת כבר מכאן.זה לא המסיבה שלנו(אהוד בנאי)(ימי גיבוש )

"ההישג שבדיכאון"(סימן רשום -ויניקוט),התחושה שמה שזה עושה לך זה להפסיק לברוח,להסתובב ולהסתכל במה שאתה בורח ממנו.את השלווה וההשלמה עם הכאב.(הפחד, מהפחד גרוע בהרבה ממה שתמצא מאחוריו-זה מה שהבטיחו לנו,לכן הקמנו מדינה). כמובן יתכן שהפחד שלך הוא אהבה ואינטימיות.(יש ויכוח אם גן עדן והגיהנום חולקים גדר משוטפת,או שזה בעצם אותו סניף של מקדונלד) המינגווי,הספרות האכזסטיליסטית הבינה את זה(דיראס- הירושימה אהובתי),צריבה תודעתית. ככה אני חושב על "פילם נואר"-הגיבור יעשה הכל להמנע מלעמוד בפני המצב המכאיב  שבו הוא פתוח לאהבה-שבו האהבה של הגיבורה באמת יכולה לגעת בו.(זו הארוניה זה סרט מתח אבל הרוצח הרבה פחות מפחיד מהגיבורה היפה)אין לו סיכוי להיות ראוי פנימית לאהבתה.האהבה  האינטימית נשארת המבחן העליון שמגלה את ערוותו,סדומזוכיזם,.(זה לא מיקרי שחלק גדול מגיבוריו של המינגווי אימפוטנטים  וגיבוריו של קאמי סכיזואידים)"קשה למרביתנו לשאת את הידיעה שאוהבים אותנו"(ויליאנט).הפער בן הפנים והחוץ מזין כמה מעבודות האומנות הפלסטית הטובות ביותר שראיתי בשנים האחרונות.ציור ופיסול(yue minjun(.העול שמטיל עלינו החוץ כשהוא תובע מאיתנו להיות "אך שמח".אני זוכר את המיאוס שעלה בי בגיל ההתבגרות כשקראתי את "איך לרכוש ידידם והשפעה בחברה"של דייל קרנגי-את תחושת הניכור מול החיוך המלאכותי שביקשו ממני להעטות על פני (והבטיחו לי שהוא יגיע ללב").השיווק האגרסיבי של  דימוי האושר (בדומה למראה הנשי) גורם לי  מין תגובה אנורקסית.התרבות האמריקנית שבה החיוך צחור השינים  הוא מחלה מפחידה הרבה יותר משפעת החזירים יצרה את "חלון פנורמי" של יטס שבה הגיבורים נשלטים על ידי דמוי אושר חיצוניים ומנותקים(אבל את בורוז,(יש לנו עוד קודם,אם להיות כנים את שלוש אחיות של ציכוב-ומאדם בוברי של פלובר). חוג ציור רחובות בגשם.

"מקרה מס' 47 המשך"

"סוג האנשים שמחקר גרנט העריך(מותאמים,מאושרים,מרוצים,מלאי תקווה)נלחם לצד הנאצים,בעוד שהמשוגעים והומוסכסואלים היו כולם ברזיסטנס" (הארץ-22,5,09)

"מאבקו של הליצן מגלה לנו איזה מכמנים של יכולת ומאמצים אינסופיים נדרשים מן האדם רק בשביל להכשל"-(צחוק בחשיכה -יעל רנן)