אני מאמין שתחושת התקיעות היא חוויה אוניברסלית - איזו אחינית קרובה של תחושת הכישלון. ובתחום האמנות (פיסול)אני לא מאמין באמנים שלא מתמודדים עם התחושה הזו (שעליה יכולתי לדבר שנים, על התחושה הזו, שמנקודת המבט שלך אתה כבר אלף פעמים עושה את אותו סיבוב, נלחם את אותה מערכה בפעם האלף, שלא ניצחת שום מערכה ואם ניצחת זהו ניצחון קטן ולא משמעותי ואתה למעשה נצא בסיבובו ספירלי של אותו מהלך)

"כבר ימים קודם לכן הרגשתי את סוף דרכי בהפשטה.הרגשתי כמעלה גירה אנוכית,הרגשתי גועל ,כי לפתע פתאום התחוור לי שמה שצפיתי כ'שחרור צורות', מנקודת המבט שלי, לא היה אלא צורה אחת שחזרה על עצמה."(אביגדור אריכה בן שמונים-מאמר ב'הארץ' 1.05.09)

כמו כולם אני מפרק עבור התלמידים שלי ב חוגי אומנות לילדים ונוער, עבור הבנות שלי (ואני לא משתתף בתחרות האבא המושלם-בשום קטגוריה) את המערכה לקרבות בודדים, את הקרב הבודד למספר מהלכים.  בסופו של דבר זה מתמצה בזה: עכשיו את תנסי להזיז את הרגל - צעד אחד קטן, את מוכרחה. ואפילו אותו צעד בודד קשה כל כך ובעייתי כל כך ('איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה?'), בכל כוחי (ולהפך, בכל סבלנותי ואמונתי).  אני מנסה ליצור אצל התלמיד דינמיקה של תנועה,של אמונה ('איך אתעורר משנתי ואין בליבי אמונה?').  (כרגע אני אאמין בשבילך. עכשיו את תאמיני בשביל שנינו)

למי שעוסק באמנות, תסכול הוא חדשות יום יומיות ולא בהכרח רעות. באמנות הכישלון הוא מרבץ מופלא של חומרי גלם - האמנות של של המאה האחרונה היא לפעמים, כך נדמה לי, סך כל המבואות הסתומים והתקועים, איך-שלא-צריך-לצייר הופך להיות הדרך לצייר (ציור)

"היום אין לי צורך בספרים ובהתקדמות, יש לי צורך בגורל וביגון כבד כאלמוגים אדומים." (ויקטור שקלובסקי-'גן חיות או מכתבים לא על אהבה').

באמנות הכישלון בדרך כלל מענייין יותר מההצלחה. ההצלחה משכפלת - המוטציות הן התקווה שלנו לעתיד טוב יותר (בכל פעם שאני נפגש ב"כוכב נולד" אני מתוסכל מהדרך שבה הם לוקחים את פיסות הכישרון הלא-מעובד הזה, שיש בו גם קולות מקוריים והופכים אותם "לפרפורמרים" ששרים "נכון").

כולם רוצילם להצליח. אני שומע את הנהמה הזאת מסביבי - לא משנה במה, לא משנה איך, הפכה הצלחה לחזות הכל.  מול הנהמה הזאת יש לי צורך להפוך להיות מאמן אישי לכישלון:  'אצלי תבואו להיכשל', אני רוצה להגיד, 'זה יעשה מכם אמנים טובים יותר - אולי גם אנשים טובים יותר'.(יום כיף)