בזוגיות האידיאלית, בני הזוג אמורים לתמוך אחד בשני, גם בימים הטובים וגם בימים הפחות טובים. למרות הציפייה הזאת, הרבה זוגות נכנסים למצבי משבר כאשר אחד מהם סובל מכאב פיזי בלתי פוסק.
בפריצה של מחלה כרונית, האיזון הזוגי נפגע. יש מצבים שהזוגיות מתחזקת אבל יש גם מצבים שבהם הזוגיות נכנסת למשבר עמוק, עמוק כל כך, שללא טיפול, המשבר יכול לפרק את ההרמוניה שבה הזוג היה רגיל לחיות טרם פריצת המחלה.
כאשר בן אדם חולה פתאום, ואינו מוצא פיתרון מיידי לסבלו, הוא זקוק להרבה תמיכה נפשית. לפעמים הדרישות שלו, וצורת ההתנהגות שלו, לא באות בקנה אחד עם מה שהיה רגיל לחוות בן/ בת הזוג. לבן אדם הסובל, סף הרגישות נמוך יותר ולכן הוא יותר פגיע.
לדוגמה, אישה שסובלת ארוכות מכאב חזק, שהרופאים לא מצליחים לפענח את המקור שלו, חיה בתחושה של ייאוש ושל חוסר עונים. אחרי אין סוף ביקורים אצל רופאים מומחים, האישה נסגרת ביחד עם כאבה בתוך עצמה. כל עולמה הופך להיות הכאב הפיזי החזק שממנו היא סובלת. קשה לה להיות בחברה של אנשים אחרים ואף קשה לה
מאוד לשמוע אנשים אחרים שמתלוננים על בעיות פיזיות כמו נזלת, או כאבים בלידה שהם רגעים או כאבים שניתן לפתור על ידי ניתוח.
אנשים עם כאבים יכולים לסחוף איתם הרבה מרירות. אנשים כאלה לא אוהבים לשמוע קיטורים על דברים שבעיניהם הם שוליים; בו זמנית מרגישים שאף אחד לא מסוגל להבין אותם.
הסבל הגדול נובע מהכאב האין סופי, מהחוסר ידע של מתי זה ייגמר, ומהידע שאין טיפול באופק. אין לאף אחד תשובות. גם לרופאים אין תשובות והסבל רק ממשיך.
הרבה אנשים עם מחלות כרוניות לא סובלים ששואלים על שלומם.
הסיבה: פחד ו/או בושה:
פחד: שאם הם מרגישים טוב ואומרים זאת, התחושה הטובה תלך. יש כאלה שאומרים שהם מפחדים שהכאב ששכח אותם, יחזור אליהם. זה כמו "לפתוח פה לשטן".
בושה: להגיד פעם אחר פעם שכואב להם. בושה להיות כל הזמן חולים, חלשים, מנוטרלים, ללא שליטה....
מי שסובל, לא מוכן לשמוע משפטים כמו: הכול משמים, זה הגורל, אולי זה לטובה, תצאו מזה מחוזקים...
אחרי ששוחחתי עם הרבה מאוד אנשים שסבלו או סובלים ממחלות כרוניות, הבנתי שהמחנה המשותף ביניהם זה שכולם שונאים משפטים כאלה. נכון שאין כוונה רעה מאחורי משפטים כאלו, ההפך, הם באים מהרצון לעזור ולעודד, אבל משפטים כאלה, הם טריגר להרבה תסכול וכעס.
הבעיה של כאב פיזי היא בעיה זוגית ולא אישית. תמיד יש השפעה על בן/בת הזוג. לכן, צריך לטפל בנושא גם במישור האישי וגם במישור הזוגי.
לפעמים בן/בת הזוג של הסובל/ת, חייב לקבל אוזן קשבת בתמיכה למצוקות האישיות שלו, ולפעמים, לא פחות תמיכה ממה שמקבלים הסובלים עצמם.