כאשר למדנו בבית הספר את חומש ויקרא והגענו לפרשת השבוע הוצאתי מהתיק שלי תנ"ך מיוחד עם איורים. אם היה ניקלע לכיתה אדם זר, הוא חשב בוודאי שאנו לומדים שיעור זואולוגיה, טבע, או משהו כזה, משום שכל הדפים היו מלאים בתמונות שונות של ציפורים מכל מיני סוגים ומינים!
בפרשת השבוע שלנו, ישנו פירוט של

 כל סוגי הציפורים שאינן כשרות למאכל, כמו לדוגמא העורב, הנשר, בת יענה, נץ, תנשמת, דוכיפת וכד'. סוג נוסף של עופות שהתורה אוסרת עלינו לאכול, הוא החסידה (ויקרא י"א יט).

הגמרא מסבירה, שקוראים לציפור הזו כך, משום שהיא עושה חסד, כלומר - מעשים טובים.
מעניין לראות, שבשפה שלנו, השמות של העצמים מבטאים למעשה את התכונה העיקרית המאפיינת אותם.

המדרש (בבראשית רבה י"ז ד') מספר לנו, שאדם הראשון הביט על כל העולם שנברא סביבו וביקש לתת שמות למה שעיניו ראו. הוא הביט אל תוך המהות העמוקה של כל בעל חיים שראה סביבו ועל פי מה שראה לפניו, העניק לכל אחד מהם את שמו.

 החמור, לדוגמא, מאופיין בכך, שהוא תמיד סוחב משאות כבדים וקשים לנשיאה. המילה חמור לקוחה מאותו השורש של המילה "חומר", כלומר - גשמיות. כוונתו של אדם הראשון הייתה להראות לנו, שהחמור מייצג את עולם החומר, את עולם הגשמיות.

הכלב לדוגמא מאופיין בלבביות יתירה לא לחינם נקרא הכלב כידידו הנאמן ביותר של האדם (לעומת החתול למשל), ואכן שמו כולל את המילה לב.

הדוכיפת  מאופיין כבעל חי בעל מצבי רוח שונים ופיצול אישיות (כריזופניה), מאופיין גם כן בשמו, דו-כיפת, דו=שני כיפת=כיפות כרבולות.

אם נשווה זאת לשמותיהם של כל בעלי החיים בשפות אחרות, לא נגלה באף שפה אחרת את משמעותו העמוקה של השם, כמייצגת את אחת מתכונותיו של בעל החיים.

חסד לשם חסד
אבל, אם ציפור מסוימת נקראת 'חסידה' רק משום שהיא עושה חסד, אז מדוע התורה מכניסה אותה לרשימה של החיות הלא-כשרות?! זה ממש לא הגיוני!

הרמב"ם כותב, שהעורב והנשר אכן אמורים להיות מוגדרים כעופות שאינם כשרים. הוא מסביר שאלה הם עופות טורפים בעלי תכונות אכזריות ואכילתם עלולה להיות הרסנית מאד כלפי הנפש שלנו. בתהליך אכילתם אנו עלולים להפנים לתוך אישיותנו את התכונות השליליות שלהם. אך כיוון שהחסידה מצטיירת בעינינו כציפור בעלת חסד גדול, מדוע התורה אוסרת עלינו את אכילתה? מה יכול להיות כל כך מסוכן בהפנמה של תכונותיה הטובות?!

בואו ונתעמק עוד יותר בנושא: הגמרא מסבירה, שהציפור הזו עושה חסד, על ידי כך שהיא מעניקה מזון לשאר חברותיה. לכן היא זכתה לכינוי 'חסידה'. כעת אפילו יותר קשה לנו להבין מדוע היא נאסרה באכילה!

בחידושי הרי"מ (מי שייסד את חסידות גור במאה ה-19) יש הסבר יפה לעניין זה: נדיבותה של החסידה מוגבלת לחוג חבריה המצומצם בלבד ומתעלמת לגמרי מכל מי שאינו שייך לקבוצה הקטנה הזו. טוב לב מהסוג הזה, כזה שמיועד רק לחוג מצומצם של חברים, איננו מה שהתורה רוצה מאתנו. זוהי הסיבה, שבגללה התורה אומרת לנו, שהחסידה אינה כשרה למאכל. זהו איננו סוג ה'חסד' שהיהדות מאמינה בו.

נסו לחשוב על ההמחשה הבאה:
לפני בערך מאה שנים, ביקשה קבוצת אנשים בשכונה ירושלמית מסוימת, לייסד לעצמם ארגון חסד, שישרת את הקהילה שלהם. ברשימת הדברים שהציעה האגודה הזו לעשות, למען האנשים בשכונה, נכללו מעשים כמו: הזמנת שכנים לסעודות השבת, איסוף בגדים למשפחות נזקקות ומתן הלוואות ללא כל ריבית, לאנשים שביקשו להקים עסק עצמאי משל עצמם.

הלכו אנשי אותה קבוצה לרב הגדול בירושלים דאז, הרב יהושע לייב דיסקין, וביקשו לקבל את ברכתו על הקמת ארגון החסד שלהם. הרב שאל אותם: "מה יקרה אם מישהו שאינו מתגורר בשכונה שלכם יבקש מכם עזרה? האם תסכימו לתת לו את הסיוע שהוא זקוק לו?". כששמעו את שאלתו, ענו לו האנשים: "אנחנו ניאלץ לסרב לו בנימוס, משום שהגבלנו את הפעילויות שלנו רק לתחומי השכונה הפרטית שלנו".

למשמע דברים אלה, הגיב הרב בנחרצות: "מאד נחמד מצדכם שאתם מעוניינים לעזור לחברים ולבני המשפחות שלכם" ואכן למעשה, הגמרא בעצמה מציינת, שהחובה הראשונית ביותר שלנו היא להגיש את עזרתנו למי שהכי קרוב אלינו - לבני המשפחה ולחברים הקרובים - ורק אחר כך להתייחס גם לשאר הנזקקים.

אך הרב המשיך בדבריו: "אולם החסד האמיתי ביותר עניינו, דאגה כנה כלפי כל אדם - וכיוון שכל העזרה שאתם מציעים, בסופו של דבר עשויה להיות מוחזרת אליכם כשאתם תזדקקו לה, הרי שאתם בעצם דואגים רק לעצמכם!"

ליישם את העיקרון
אי אפשר לייסד את החסד על בסיס ציפייה, שהוא יוחזר אלינו כאשר יגיע תורינו להזדקק לו. האם ניהלתם אי פעם מערכת יחסים, שבה האדם השני כל הזמן 'רשם' בזיכרונו מי חייב למי משהו? ("הפעם אתה תוריד את הזבל, כי בפעם הקודמת אני הורדתי!"). הרי זו כלל איננה חברות אמיתית! חבר אמיתי לפעמים נותן ולפעמים מקבל, אבל לעולם אינו מנהל לעצמו מן 'פנקס חשבונות' שכזה.

כיצד אנו יכולים ליישם את העיקרון הזה בתוך מערכות היחסים שאנו מנהלים בחיינו?

בואו נדמיין לעצמנו, שאחד מהחברים בעבודה (נקרא לו צביקה, לשם הדוגמא) ניגש אלי ואומר לי: "ביום רביעי אני אמור לצאת מוקדם, יש לי כמה סידורים אישיים לארגן ואני זקוק למישהו שיסכים לענות לכל הטלפונים שלי. תהיה מוכן להחליף אותי למספר שעות?". אז אני חושב לעצמי, הרי צביקה יושב ממש לידי בעבודה, אני מתראה אתו כמעט בכל יום ויתכן מאד שיום אחד אני אזדקק לעזרתו. יתכן שהוא יחליף אותי כשאני אצטרך לצאת לעניינים משלי, אז... "בוודאי שאני מוכן, צביקה. אני אשמח לעזור ולענות לכל הטלפונים שלך!".

אבל תארו לעצמכם, שמישהו אחר ניגש אלי ואומר לי: "אנחנו לא ממש מכירים זה את זה ואני בכלל עובד במחלקה שונה לגמרי משלך ולמעשה, אני עומד לעזוב את החברה הזו בסוף השבוע. אבל, יש לי סידורים אישיים ביום רביעי הקרוב ואני זקוק למישהו שיענה על כל שיחות הטלפון שאני מקבל. אתה מוכן אולי לעזור לי בזה?" אז אני חושב לעצמי, הרי אני לעולם לא אפגש שוב עם האדם הזה! איזה רווח יהיה לי באם אסכים לסייע לו?

היהדות אומרת לנו, שכאשר אדם מסוים מבקש את עזרתנו, אנו חייבים לשקול את השאלה הבאה: האם המענה שאני עומד לתת לו, מבוסס רק על מה שאני עשוי להרוויח מכך? אם התשובה חיובית, הרי שלמעשה אני משרת את עצמי בלבד, משום שאני מגיש את העזרה רק כדי לקבל סיוע עתידי בתמורה לכך.

התורה מזכירה מעשה אחד מסוים, שאותו היא מגדירה כ'חסד של אמת'. התורה אומרת, שהשתתפות בכל סידורי ההלוויה של אדם שנפטר - זהו מעשה המוגדר כ'חסד של אמת'. מדובר פה בחסד אמיתי, מכיוון שברור לנו, כי אין שום סיכוי להשיג איזה רווח או טובת הנאה בתמורה למעשינו. אנו עושים חסד עם הנפטר, כשברור לנו שהוא כבר לא יוכל להחזיר לנו טובה תחת טובה... אנו פשוט עושים את הנכון כי הוא נכון. את האמת בגלל שהיא אמת.

חובות וגם... זכויות
בחור לפני חתונתו ניגש לאחד מגדולי ישראל ושאלת אותו שאלה: "מהו המפתח לחיי נישואין מוצלחים ומאושרים?".

הוא ענה: שהסוד הוא להיות אדם, הנותן ונותן ללא הרף. והוא הסביר, שאם אדם נכנס למערכת הנישואין תוך שהוא בודק: "מה בן הזוג יעשה עבורי?", הרי שכל אחד מבני הזוג ינסה תמיד למשוך לכיוון אחר וכך ייווצר בין השניים מרחק משמעותי. אבל אם אדם נכנס למערכת הנישואין תוך שהוא בודק: "מה אני יכול לעשות בכדי לתרום ולעזור לבן הזוג שלי?", הרי שכך נבנה לו קשר מיוחד בין שניהם. אם שני בני הזוג ניגשים למערכת היחסים שלהם עם אותה הגישה, הרי שמערכת הנישואין שלהם תזרום בצורה נינוחה ונעימה בשני הכיוונים.

בתקופה זו נדמה, שכל אחד דואג לזכויותיו בלבד: "מה יכול לצאת לי מזה?, איפה הרווח שלי בכל הסיפור?". ההשקפה התורנית לעומת זאת, תמיד נובעת מנקודת המבט של החובות, של תחומי האחריות. לדוגמא, כאשר הגמרא דנה בנושאים של נזקי ממונות, היא תמיד פוסקת במושגים של אחריות, לא של זכויות. "שמעון אחראי לשלם לראובן", ולא 'ראובן זכאי לגבות את הפיצוי משמעון'.

לחקות את הקב"ה
יתכן שתאמרו: 'אבל לפעמים פשוט לא 'מתחשק' לי לעזור לאף אחד!' וכפי שמעיד כל תינוק בן יומו, בני האדם נולדים כיצורים אנוכיים. עם זאת, תהליך ההתבגרות שלנו כולל את התפתחותו של חוש האכפתיות כלפי הזולת. מדובר במאפיין חיוני ביותר לבריאותה הרוחנית של הנפש שלנו. הגמרא משווה אדם שאינו תורם לזולת, ל'בן-מוות'. כאשר אדם לעולם אינו תורם, נשמתו סובלת מ'תת-תזונה' ופשוט גוועת עקב כך.

תהיה זו טעות איומה לשבת ולהמתין עד ש'יתחשק' לנו לעזור לזולת. במקום זאת, עלינו להבין, שרק דרך העשייה והתרומה אנו הופכים ל'טיפוסים' נותנים. יתכן שמאוחר יותר התחושות שלנו תצטרפנה אל המעשים, אך עלינו לפעול גם לפני שאנו מרגישים שזה נכון לנו. הרגש כבר יגיע ובינתיים, הרי שהספקנו כבר לתרום תרומה נכבדה ביותר לזולת.

אחת מתוך תרי"ג המצוות הכתובות בתורה, היא החובה לחקות את הקב"ה וללכת בדרכיו. מה בעצם 'עושה' הקב"ה? אילו מעשים אנחנו אמורים לחקות? אנו יודעים שהקב"ה הוא ישות נצחית ומושלמת, שאינה זקוקה לדבר. הוא לא ברא את העולם רק לשם השעשוע הפרטי שלו, הוא לא ברא אותו כחלק מניסוי מדעי מיוחד ואפילו לא משום שהרגיש בודד בעולם. אנשי הקבלה מסבירים, שהקב"ה ברא את העולם משום שלא היה שום דבר מחוצה לו, שיוכל להעניק לו את הטוב והשפע האולטימטיבי. המטרה העיקרית של הקב"ה בבריאת העולם, אם כן, היא להרעיף את הטוב הנצחי שלו על כל הנבראים. מכאן אנו למדים, שהדרך הטובה ביותר עבורנו ללכת בדרכיו של הקב"ה, היא לתת עוד ועוד לאנשים הסובבים אותנו. להרעיף מהטוב האישי שלנו על הזולת.

האם קיים גבול או מידה מרבית לנתינה זו? כמובן שכל אדם מגיע לנקודה מסוימת, שבה הוא זקוק לקבל משהו בתמורה - משום שאחרת, הוא עלול להרגיש מנוצל לרעה על ידי הזולת. אבל כל אחד מאתנו חייב להכיר את עצמו ואת הגבולות האישיים שלו - ולנסות להגיע ממש עד לקצה גבול היכולת שלו.

עולם בנוי על חסד
מסופר על איש צדיק, שיום אחד שמע מתוך ביתו דפיקה חלשה על הדלת. הצדיק פותח את דלת ביתו ומוצא לפניו אדם עני וחסר בית. "אתה מוכן לתת לי כמה שקלים, כדי שאוכל לקנות לעצמי מעט מזון?", הוא מבקש בקול שקט. כמובן שהצדיק עושה מה שכל אדם צדיק היה עושה: הוא ממהר למצוא את הארנק שלו, מוציא מתוכו כמה שקלים, מניח אותם בכף ידו של העני ושולח אותו לדרכו.

האיש העני כבר מגיע כמעט עד לכביש הראשי, כשהוא שומע לפתע מאחוריו מישהו שקורא לו: "חכה רגע, חכה רגע, אדוני!". הוא מסובב את ראשו לאחור ורואה שם את האיש הצדיק מנופף לו בידיו ומגיש לו עוד כמה שקלים מתוך ארנקו.

כאשר הצדיק שב בחזרה לביתו, אשתו עומדת בפתח הבית, המומה לגמרי.

"אני אסביר לך מה בדיוק קרה כאן...", הוא אומר לה בחיוך, מנחש את פשר התמיהה שלה. "כאשר פתחתי לראשונה את הדלת וראיתי מולי את האדם המוזנח והמלוכלך הזה עומד לפני, הרגשתי מאד לא בנוח. מיהרתי להוציא את הכסף מהארנק שלי, רק כדי שאוכל להיפטר מהאיש הזה במהירות המרבית. אולם לאחר שיצא מן הבית, הבנתי פתאום, שהכסף שנתתי לו - לא היה מיועד לו, אלא לטובתי האישית בלבד, משום שהוא גרם לי להרגיש כל כך לא בנוח. לכן קראתי לו שוב ומיהרתי לתת לו סכום נוסף של כסף, והפעם - לטובתו בלבד!"

המושג 'חסד' פירושו להושיט את עזרתנו לזולת, מתוך אמונה עמוקה באהבת כל אדם באשר הוא ומתוך נדיבות ואכפתיות כלפי כל הסובבים אותנו. הגמרא אומרת, ששנאת החינם היא שהביאה את החורבן על בית המקדש בירושלים. לכן, מסבירה הגמרא, רק דרך אהבת חינם שבין אדם לחברו קיימת האפשרות, שבית המקדש השלישי ייבנה ושהגאולה השלמה תגיע אלינו במהרה.

ובמלותיו של דוד המלך (בספר תהילים, פ"ט ג'): "עולם חסד יבנה" - העולם ייבנה על בסיס חסד וטוב לב בלבד.