"הזיכרונות האמיתיים היו דומים לרוחות רפאים, ואילו הזיכרונות הכוזבים היו משכנעים כל כך, עד כי דחקו את רגלי המציאות." גבריאל גרסיה מארקס מתוך 'צליינים מוזרים'

"ההבדל בין זיכרון אמיתי לבין זיכרון מזויף דומה להבדל בין תכשיט מקורי לבין אחד מזויף; דווקא התכשיט המזויף יראה תמיד אמיתי ומבריק יותר." סלבדור דאלי

לפני מספר שנים הזדמן לי לראיין אישה יקרה במסגרת ראיונות ניצולי שואה של יד ושם. כשפתחה את הדלת אמרה: "זה יהיה קצר מאוד, אני לא זוכרת תאריכים." ארבע שעות מאוחר יותר נפרדנו, דומעות. היא צדקה, היא לא זכרה תאריכים - כיצד יכלה והיא רק בת חמש בפרוץ מלחמת העולם השנייה? אבל את העיקר ידעה לספר כפי שרק מעטים יודעים. לאורך הריאיון הייתה כל כולה שוב ילדה קטנה במרתף טחוב בפולין של שנות המלחמה. בשיחה שוטפת ובמילים בהירות לקחה אותי עמה עשרות שנים אחורה ומאות קילומטרים הרחק מהחדר. יכולתי לראות בעיני רוחי את הילדה בת החמש מתכרבלת עם אחיה הצעיר על מיטה במרתף נעול, ממתינה עד שאמה תשוב מן היער עם מעט מזון. ראיתי את שניהם חבוקים, קפואים מקור ופחד במיטתם, מאזינים לגירוד ציפורני החולדות בטפסם על המיטה. אבל היא לא יכלה לומר האם זה קרה בינואר או במאי, רק הקור העז שהקפיאם היה נוכח במילותיה הנוקבות.

כשעזבתי את ביתה בתום הריאיון הייתי טרודה וחסרת מנוחה. עבורי, הייתה זו עדות אמיתית מאוד, מוחשית ביותר ויוצאת דופן בעוצמתה אך האם העדות תהיה "קבילה" עבור ההיסטוריונים? הרי העדות לא "סיפקה" עוגני אחיזה במציאות אובייקטיבית בשל חוסר יכולתה של המרואיינת לנקוב בתאריכים ומקומות ספציפיים. עלה בי זיכרון מילותיהם של מארקס ודאלי. האם ייתכן שבשל היעדר הנתונים ההיסטוריים ה"יבשים" ייתפסו זיכרונותיה של המרואיינת כ"כוזבים" או "מדומים"? האם אכן קיימים שני סוגים של זיכרונות, האחד "אמיתי" והשני "כוזב" או "מדומה"?

הבה נתאר לעצמינו מסע קצר בעקבות הזיכרון: בתום סחרור וגלישה בנפתולי המוח נגיע לאונה הטמפורלית ולקליפת המוח, שם מתקיימים תהליכי החשיבה והזיכרון. בפינה אחת חשוכה, נגלה ארגז ועליו הכיתוב 'זיכרונות כוזבים' ובפינה ממול, במקום המוקדש לאמת, ארגז ועליו הכתובת 'זיכרונות אמיתיים'. האומנם? והאם כשנתבונן פנימה, אל תוך הארגזים, נוכל להבחין בין תכולת הארגזים? מה הופך את האחד לזיכרון "אמיתי" ואת האחר לזיכרון "כוזב"? למה התכוונו דאלי ומארקס בדברם על זיכרון כוזב? עצם השימוש במלים 'כוזב' ו'מדומה' מעמיד בספק את אמינותו של הזיכרון. טעמן המר של המלים קומם אותי. לא הייתי מוכנה לקבל את האפשרות שעדות המרואיינת שזה עתה עזבתי תיתפס כעדות "כוזבת".

לזיכרון דרכים שונות לחצוב את דרכו בתוכנו. "...כפות הידיים, כפות הרגליים, הגב והברכיים זוכרים יותר מן הזיכרון." כך כותב אהרון אפלפלד בספרו 'סיפור חיים'. לכל אדם דרך ייחודית משלו לזכור. יש מי שהזיכרון נאחז בגופו, יש מי שהזיכרון נצרב בתוכו כמו תמונה באלבום תמונות ונותר קבוע ובלתי משתנה גם בחלוף השנים, ישנם מי שהרגשות שלוו את האירועים בונים וצובעים את האירוע שנחרט בזיכרונם. לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על תהליכי יצירת הזיכרון ועיבודו וגם לא על סוגיית הזיכרון המאוחר. רבות נחקר ונכתב על כך וסביר להניח שעוד רבות ייכתב. עבורי היה צורך לברר כיצד אני, כמי שעוסקת בתיעוד חיים רואה את פני הדברים.

"אני חושב שחבל על הזמן והמאמץ," התנצל בפני גבר בבואי לצלם אותו לסרט חיים לבקשת ילדיו, "אני לא זוכר פרטים." לאחר שהסתיימו צילומי הסרט ולמדתי להכיר את אופיו, הבנתי מה קופל באותו משפט: היו הענווה של האיש, החרדה פן סיפורו אינו מעניין דיו והדאגה שמא ילדיו יוצאים מגדרם עבורו. ועיקר העיקרים היה החשש שמא חסרון הפרטים יקעקע את אמינות הסיפור והמספר גם יחד. כביכול - ריבוי הפרטים והצמידות לעובדות ה"מציאותיות" יהפוך את סיפורו לאמין יותר.

לו הייתי היסטוריונית סביר להניח שהייתי מעסיקה עצמי בשאלה האם ראיונות שנעשים שנים רבות לאחר התרחשות האירועים הינם מקורות מידע אמינים. אלא שאיני היסטוריונית. ספרי ההיסטוריה גדושים תאריכים, עובדות ופרטים. אותי מעניינת ההתבוננות האישית, הסיפור הייחודי והחד פעמי של האדם כפי שהוא זוכר ומפענח את הזיכרון ואת חייו לאור הזיכרונות. הזיכרונות המסופרים בתיעוד החיים הינם אבני היסוד עליהם מושתת סיפור החיים המלא. חומרי המילוי בין אבני היסוד הם הרגישות, התובנות וחכמת החיים.

כותב הרוקי מורקמי בסיפורו 'הדשא האחרון': "הזיכרון דומה לספרות; או שמא הספרות היא שדומה לזיכרון. מיום שהתחלתי לכתוב סיפורים התחוור לי שהזיכרון הוא מעין סיפור, או להיפך. בין כך ובין כך, גם אם אתה משתדל מאוד להכניס את הדברים בצורה מסודרת, ההקשר שלהם תועה לו הנה והנה, עד שבסופו של דבר הוא פשוט איננו, וזהו."

הסיפורים שלנו הם סיפורים חיים. זיכרונותינו מקבלים גוונים המושפעים משינויים העוברים עלינו במהלך חיינו. אמנם העובדות נותרות אותן עובדות אבל הסיפורים מסופרים בשלבים שונים בחיים ומקבלים התבוננות שונה בהתאם לתפיסת העולם המשתנה שלנו. כך למשל, כשראיינתי אדם כבן 70, סיפר בין היתר על הדרך בה חינך את אחותו כשלקח על עצמו את תפקיד האב בילדותם. הוא ציין את נוקשותו כלפיה. "היום הייתי נוהג אחרת," הוסיף, "החכמתי." לו הייתי מראיינת אותו שנים אחורה, בוודאי היה נשמע הריאיון שונה. יש להניח שבעבר לא היה מעיד על התנהגותו כנוקשה, יתכן והיה בוחר להשתמש במילה אחרת, אולי היה בוחר לומר - דאגתי לה.

עבורי, סיפורי החיים אינם רק עדות היסטורית, הם בראש ובראשונה אמנות הבנת החיים ותיאורם.