רווחה השיטה בחיי ישראל האומרת או שתקבל הכל או לא כלום. [...] אבל מכיוון שרק מועטים מוכנים לקבל את הכל, דוחפת השיטה הזאת את הרוב המכריע של האומה באמת הבנין. השיטה הזאת אינה מוכנה לוותר על קוצו של יוד, אבל מוכנה לוותר על המוני בית ישראל (אברהם יהושע השל, מאזנים ט"ו, עמ' 243).

הקרע הגדול ביותר שקיים בעם היהודי בעידן המודרני הוא הפיצול הדתי-חילוני. כבר מאתיים שנה מתחולל מאבק שאינו מוביל לשום מקום. מערכות החינוך הנפרדות שקמו במדינת ישראל העצימו פיצול זה ויצרו שני עולמות תרבותיים נפרדים. השאלה שצריכים אנו לשאול את עצמנו היא האם נגזר עלינו פיצול זה גם במאות השנים הבאות? האם אין דרך מוצא?
כשסוקרים את התהליכים שעברו על הציונות הדתית בארבעים השנים האחרונות, ניתן לדבר על שלושה שינויים עיקריים: א) מעבר מ"דתיות בורגנית" של "המזרחי הישן" אל חיוניות דתית בעלת עוצמה. ב) יצירת חברה דתית בעלת השכלה יהודית רחבה הן בגיל תיכון (ישיבות תיכוניות) והן ברמה העל-תיכונית (ישיבות הסדר, מדרשות ומכינות קדם צבאיות). ג) הפיכת החברה להלכתית הרבה יותר, בשל התרחבות ההיכרות עם המקורות התורניים. כך, היהדות של מסורת בית אבא הפכה ליהדות שחיה על פי הספר (כפי שמתאר חיים סולוביצ'יק במאמרו הידוע "שבר ותיקון, הטרנספורמציה של האורתודוקסיה בת זמננו"; טרם תורגם לעברית).
בעוד שני השינויים הראשונים היו מבורכים, השינוי השלישי העמיק את התהום והגביה את החומות שבין החברה הדתית לחברה החילונית, שהפכה להיות חילונית יותר (מבחינת היכרותה עם התרבות היהדות) ומתירנית יותר. במציאות הנוכחית נראה שזוהי דרך ללא מוצא: אין סיכוי שחלק משמעותי מהחברה החילונית ירצה לקבל על עצמו אורח-חיים כל כך נוקשה ותובעני מבחינתו. גם המעבר מחילוניות לדתיות ומדתיות לחילוניות הפך להיות אירוע טראומתי, ואף כאן התגובה הטבעית לכך הייתה לחץ והסתגרות של כל חברה בתוך עצמה.
כנגד המגמה השלישית קמה קבוצת "נאמני תורה ועבודה" ויצאה כנגד תופעת "ההתחרדות" במחנה הציוני-דתי. ואולם, כל עוד השיח שלה עם שאר חלקי הציונות הדתית יישאר על בסיס המחויבות להלכה, עשייתה נידונה לכישלון. תמיד תהא ידה על התחתונה, מכיוון שההלכה עצמה, כפי שהיא מתגלמת ב'שולחן ערוך', נובעת מצורת חשיבה חרדית.
בציונות הדתית של הדור הקודם היה הכרח ביצירת מחיצות בגלל תחושת הנחיתות של הנוער הדתי (שזכה לרגשות גאווה בזכות תנועות הנוער הדתיות), ולשם כך נבנתה מערכת חינוך שתוכל לעצור את גלי החילון הגואים שהגיעו לשיאם במחצית הראשונה של המאה העשרים. החברה הדתית ההלכתית-תורנית שנולדה מתוך מערכת חינוך זו צברה לה עם השנים ביטחון עצמי ועוצמות רוחניות המאפשרים לה בימינו לשבור את אותן מחיצות של העבר ולהתחיל מהלך חדש. ואולם, במקום להתערות בַּכלל היא מקימה עוד מכללות דתיות ושכונות דתיות שמעצימות את הבידול.
הציונות הדתית הייתה בעבר נקודה, נספח לציונות החילונית, כמו מצבה הראשוני של נוקבא ביחס לזעיר אנפין (בקבלת האר"י). היא עברה תהליך של נסירה, התנתקות, גיבשה לעצמה את זהותה, ובנתה לה פרצוף שלם בפני עצמו. כיום היא מודעת לכך שהיא התנועה החיה והתוססת ביותר בתוך החברה הישראלית, ומבחינה זו הדרישה שלה להנהיג היא מוצדקת. ואולם, כל עוד החברה הישראלית נמצאת בדיכוטומיה הדתית-חילונית, כל ניסיון להנהיג ייתפס כאיום של השתלטות וסופו להיכשל. לכן, עתה, הגיע הזמן לחזור ולהתאחד עם החברה החילונית, להוליד רוחניות חדשה, ולהפסיק לנסות לשכפל את הדתיות גם לדור הבא.
הדרך לשבירת הקיפאון היא ביצירת דגמים פחות תובעניים ונוקשים של אופציות דתיות נוספות, שיוכלו למשוך אחריהן ציבור רחב. כך ממילא ההתקרבות למסורת לא תצית מיד נורות אזעקה ופחד ש"הלכת לי חבר"...

מעבר הדרגתי
מבחינה סוציולוגית ניתן לראות דגמי ביניים כבר כעת. ברמה האינדיבידואלית אנו מוצאים אנשים שאינם שייכים לשום "מגזר", וברמה המוסדית אנו נחשפים בעשור האחרון לבתי ספר ומכינות קדם צבאיות מעורבות אשר יכולים להוות בסיס לתנועה מסוג זה. למרות שברמה הרשמית מוסדות אלו מצהירים שהם מכילים שתי קבוצות שונות (דתיים וחילונים), נראה שעצם הערבוב יוצר מיזוגים חדשים.
הרחבת מוסדות אלו עד לכדי תופעה רחבה יותר שתשפיע על כלל החינוך יכולה להיעשות על ידי פתיחה של מגוון אפשרויות מתונות יותר, כגון בתי ספר דתיים-חילוניים שבתוכם יוקמו כיתות דתיות וחילוניות נפרדות. האוכלוסייה הדתית תקבל השכלה יהודית ברמה הדומה לזו שבישיבות תיכוניות, ובחלק מהשיעורים (כגון בפיצול למגמות) ילמדו במשותף. מכיוון שגיל תיכון הוא גיל מעצב, שמירת העצמיות במסגרת נפרדת והיפתחות לאחר במקביל יוכלו ליצור את האיזון שיביא לשינוי המיוחל, ואשר ירכך את שני הצדדים וייצור גוונים חדשים.
גוני הביניים שהתחילו להיווצר עדיין לא נתנו דין וחשבון הגותי-פילוסופי למקום שבו הם נמצאים. ההימצאות במצבי הביניים כרוכה לפעמים גם ברגשות אשם, ולכן עד שלא תקום משנה סדורה שתהווה אלטרנטיבה, ותקים מתוכה אנשים השלמים עם עצמם ועם דרך חייהם - לא תוכלנה הקבוצות האינדיבידואליסטיות הקיימות כבר היום להגיע להשפעה ציבורית רחבה, והדיכוטומיה הדתית-חילונית תמשיך להיות דומיננטית.
בדברים שלהלן אנסה לתת בסיס רעיוני שעל גביו יוכלו להישען אנשים התומכים במגמה זו, אך דומני שתחילה יהיה צורך להקדים תנאי יסודי לכך.
בשביל שהמהלך החדש יתאפשר, על החברה הדתית והחילונית כאחת להשתחרר מהעמדה השיפוטית שבה הן בוחנות זו את זו. מידת הרצון להמשיך ולקיים אורח חיים דתי תלויה בשני גורמים עיקריים: א) חינוך. ב) התאמה בין אורח החיים הדתי/חילוני לאופי האינדיבידואלי של כל פרט.
ישנם יהודים שגדלו כחילונים והחלו לשמור מצוות בגלל שמבחינה נפשית המערכת הדתית התאימה להם כמו כפפה ליד. החזרה בתשובה גאלה אותם מבחינה רוחנית וחייהם נעשו בעלי משמעות. לעומת זאת, ישנם אנשים שגדלו בחברה הדתית, אולם אופיים הנפשי לא תאם את המערכת ההלכתית והם הרגישו בה מחנק. לפיכך, כשם שהציבור הדתי רואה באופן חיובי את המעבר של אנשים מסוימים מהחברה החילונית אליו, כך גם עליו לראות את דרכם של אותם אנשים שלא מצאו את מקומם בחברה הדתית-הלכתית ופרשו ממנה.
דא עקא, בהקשר זה ניתן לשאול: האם היה צורך בחילון גמור? האם לא ניתן היה לגרום רק לעזיבה חלקית? האם ייתכן שאילו היו לפני הצעיר הדתי שנטש את החברה הדתית אופציות פחות נוקשות, הוא יכול היה להישאר בעולם הדתי, לפחות באופן חלקי?
יש לציין שאותה תופעה של שלילה גמורה קיימת גם בציבור החילוני. אנשים מסתכלים על העולם הדתי-הלכתי ואומרים לעצמם: "אם זה מה שנדרש בשביל להיות דתי; אם בשביל להיות דתי אני צריך לשנות את עולמי ואת ערכיי, עדיף לי להישאר חילוני" - ובכך מתנתקים מהמסורת היהודית באופן טוטאלי.

לא מסורתיים, לא רפורמים
לפני שאפרט את האופציות החדשות, ברצוני לעמוד על ההבדל שבין הצעותיי ובין הדגם המסורתי-מזרחי מצד אחד, והזרמים הדתיים האשכנזיים הלא-אורתודוקסים - רפורמים וקונסרבטיבים - מצד שני.
א) הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסים באים מתוך עמדת שיפוט כלפי האורתודוקסיה וטוענים שצריך לתקנה היות שהיא קפאה על שמריה. היהדות הרפורמית קוראת לעצמה "התנועה ליהדות מתקדמת", ובעצם הגדרה זו היא כבר שופטת את האחרים כפרימיטיביים. לעומת זאת, הדגמים שאציע אינם מתמקדים בתיקון היהדות ובביקורת על האחר אלא מנסים ליצור רב-גוניות פלורליסטית.
להלן שתי דוגמאות לאופי הלא-שיפוטי של גישתי:
1) קידום מעמד האישה בבית הכנסת, המבדיל בין הזרם האורתודוקסי לקונסרבטיבי. הגבר, ובייחוד האישה, צריכים לשאול את עצמם היכן מתאים להם להתפלל. האישה צריכה לומר לעצמה: 'אם לא נוח לך שגברים יכולים לראות אותך בזמן התפילה, לכי והתפללי מעבר למחיצה'. ולעומת זאת, 'אם את מרגישה מעין 'מצורעת' מעבר למחיצה, לכי ותצטרפי לבית כנסת שבו ישנה ישיבה מעורבת'. ההימנעות משיפוטיות תבוא לידי ביטוי בחזון של הקמת בתי כנסת עם שלושה אגפים (גברים, נשים ומעורב), דגם הקיים כיום בארה"ב.
2) בחלק מהחתונות של קבוצות דתיות-ליברליות ישנם ריקודים נפרדים, ורק לקראת סוף הערב, לאחר שכל "הממסד" כבר הלך, "יוצאת ממחבואה" האוכלוסייה הדתית שרוקדת מעורב. או אז זורקים לה איזו עצם, ובמקביל יוצרים הרגשת אי-נחת כלפי אלו שרוקדים בנפרד.
ברגע שהדתיות הליברלית תפסיק להרגיש נחיתות ביחס לדתיות ההלכתית, היא מלכתחילה תקיים שלושה מעגלים - גברים, נשים, ומעורב או "משפחתי" - ובכך תיתן אמירה פלורליסטית אמיתית. לא "התבכיינות" כלפי "ההתחרדות", אלא הכרה בצורך לתת לכל קבוצה להיות במקום שבו היא מרגישה בנוח ללא רגשות אשם, ומאידך הכרה בלגיטימיות של העוצמות הדתיות הקיימות בתוך החרד"ל, שגם להן צריך לתת מקום.
ב) הן הקהילות של הזרמים הלא-אורתודוקסיים והן האוכלוסייה המסורתית-מזרחית מכילות ברובן אנשים בעלי רקע דל ביהדות, בעוד האנשים האמורים לחולל את האלטרנטיבה החדשה (שאמורה להתפשט במשך הזמן גם למעגלים רחבים יותר במידה שמפת הזרמים תתגוון) הם אנשים בעלי השכלה יהודית רחבה, תורנית ואקדמית, בוגרי הציונות הדתית השייכים מבחינה סוציולוגית אליה - כך שלמרות שבמישור האידיאולוגי הם כבר אינם רואים את עצמם חלק ממנה, הם עדיין קרובים אליה באורח חייהם.
מגמה חדשה זו עדיין לא תופסת תאוצה בגלל החרדה שברגע שתוסר המחויבות ההלכתית הכול ייפול. ואולם, מכיוון שמדובר על אוכלוסייה שספוגה בתרבות ובהשכלה היהודית, מהלך מסוג זה לא יביא לקריסה דתית או לאורח חיים הדומה לזה של האוכלוסייה הרפורמית (הקרובה לאורח החיים החילוני), אלא לדגם דתי של קיום מצוות רך יותר, לדתיות ששלמה עם עצמה ומשוחררת מהתסביכים של התנגשות בין ההלכה ובין ערכים מערביים-מודרניים.
ג) המסורתיות המזרחית היא תופעה סוציולוגית, ואילו כאן יוצג בסיס הגותי-פילוסופי. העדר הבסיס הרעיוני-הגותי לעמדה המסורתית-מזרחית גורם לה לקרוס לתוך שלוש האידיאולוגיות האשכנזיות: החילונית, הדתית-לאומית והחרדית. בטווח הארוך (מאות שנים), להערכתי, אין למסורתיות זו עתיד. כל הניסיונות של הוגים מסורתיים-מזרחיים משכילים לתת לה עוגן פילוסופי לא יצלחו, מכיוון שאין סיכוי שהמזרחיות המסורתית העממית תפנים תפיסות אלה. לעומת זאת, קבוצות באוכלוסייה הדתית-לאומית המרגישות מחנק, וכן דתל"שים שלא מוצאים את מקומם בחברה החילונית, כבר בשלים לעבור לשלב חדש וליצור גוני ביניים בני-קיימא.
הבסיס הפילוסופי
נקודת המוצא של כל אופציות הביניים בנויה על שתי הנחות מוצא, אחת "רכה" ואחת "קשה". האופציה הרכה מחלקת בין ההלכה ובין רצון ה' - חלוקה שפותחה על ידי הרב מרדכי ליינר, הרבי מאיזביצה, בספרו "מי השילוח". לפי תפיסה זו המערכת ההלכתית איננה תואמת לכל אחד, ולכן גם חטאיהם של גדולי המקרא קשורים רק למישור של ההלכה ולא למישור של רצון ה'. הבחנה זו לא אמורה להביא את האדם "לסבול איסור עבור חברו" ("מי השילוח", סוף פרשת וירא) למען אחידותה של ההלכה, כפי שטוען הרבי מאיזביצה, אלא להפך - יש ליצור גיוון ושוני ברמות הקיום של ההלכה בהתאם לאופיו הרוחני של כל אדם.
95 אחוזים מהמעשה ההלכתי הם פרויקט אנושי של תורה שבעל-פה שהתפתח עם השנים, ולכן אפשר שלא כל פרט שיש במערכת זו מתאים לכל אדם ולכל תקופה. מהיכן בא הביטחון האורתודוקסי שרצון ה' הוא שכולם ינהגו באותה צורה? אולי רצון ה' הוא שכל אדם יתבונן בקרבו פנימה ויחיה חיים דתיים אותנטיים? אולי רצון ה' הוא שאותם אנשים המרגישים התעלות דתית בקיום ההלכה לפרטיה ודקדוקיה יהיו יהודים הלכתיים, בעוד אותם אנשים שמרגישים מועקה עם מערכת זו ושומרים אותה "כאילו כפאם שד" יקיימו מצוות באופן פחות נוקשה?
עזיבת עולם ההלכה על ידי מיליוני יהודים במהלך מאתיים השנים האחרונות הייתה צריכה להדליק נורה אדומה ולהביא לחשיבה מחדש בנוגע למקומה של ההלכה בעידן המודרני. בעוד בדור הקודם היהדות הדתית הייתה בקרב בלימה שתכליתו לא להימחק, בדור הנוכחי עליה לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמה האם יצירת הדיכוטומיה הדתית-חילוניות והדה-לגיטימציה של כל אופציה דתית לא הלכתית לא הביאו אותה להסגר בתוך עצמה, לחיים בתוך "תקרת זכוכית" שלא ניתן לפרוץ אותה.
הנחת המוצא של האופציה ה"קשה" תטען שההלכה איננה מחייבת מעצם העובדה שתודעת המחויבות מנוגדת לתפיסת האדם המודרני כיצור חופשי ואוטונומי. מודעות זו איננה באה לבטל את ההלכה, אלא לקבוע את מעמדה כדבר התלוי ברצון החופשי של כל אדם. דברי הגמרא על חוסר התוקף של כפיית התורה "הר כגיגית" אינם צריכים להתבטל בעקבות קבלת התורה על ידי כנסת ישראל בימי אחשוורוש (שבת, דף פח ע"א). הדבר צריך להיות תלוי בהחלטה של כל פרט ופרט, בכל דור ודור ובנוגע לכל מצווה והלכה. אדם יכול להגיע להזדהות עם עולמה של ההלכה ולקיים את כל פרטיה גם אם הוא לא רואה את עצמו כפוף לה. ואולם, מטבע הדברים, מצב נפשי חדש זה פותח פתח לאופציות דתיות נוספות שאינן הלכתיות.

היהדות המעשית
מהרמה התיאורטית נעבור עתה להיבטים מעשיים. לאופציה אחת אקרא "יהדות מעשית", בעוד האופציה השנייה תיקרא "יהדות קיומית". לכל אופציה מאפיינים ייחודיים משלה. אופציות אלו יהוו אלטרנטיבה ל"יהדות ההלכתית" ויהפכו את המעברים מדתיות לחילוניות ולהפך למהלך של תנועה בתוך עולם יהודי נזיל שבו אנשים נעים בכיוונים שונים על הרצף שבין היהדות ההלכתית ליהדות החילונית. חלקם ימצאו את מקומם בתוך קבוצות וחלקם יוכלו לחיות על 'קו התפר'.
"יהדות מעשית" היא כזו המחלקת בין שמירת מצוות ובין ההלכה. חלוקה זו, שכלל אינה קיימת בעולמו של היהודי ההלכתי המוכר, היא עניין סובייקטיבי ולא ניתן לשים גבול ברור הקובע מתי מסתיימת המצווה ומתי מתחילה ההלכה. ישנם יהודים רבים שרוצים לשמור מצוות, להמשיך את המסורת, אבל אינם מעוניינים בהלכה על כל הסעיפים הפרטניים והמעיקים מבחינתם. לדוגמה, הם רוצים לשמור שבת אבל לא את פרטי ההלכות שבה, כגון החובה של שניים מקרא ואחד תרגום (שו"ע או"ח סימן רפ"ה), איסור מריחת משחה או איסור תסרוקת (סוגיות המעסיקות את היהודי ההלכתי). הם פשוט מרגישים סלידה ודחייה מעיסוקים דקדקניים אלה. גישה זו קיימת גם אצל דתיים רבים שנמצאים במתח בין אורח החיים של שמירת מצוות, שבה הם מעוניינים, ובין ההלכה הפרטנית שכלפיה הם מרגישים מחויבות למרות שאינם רוצים בה.
"היהדות המעשית", כשמה כן היא, תופסת את היהדות לא רק כדבר הנבנה על ידי לימוד אינטלקטואלי, אלא גם כדבר שיש לו ביטוי מעשי. ואולם, המעשה שבו איננו דקדקני וחמור סבר כמו זה של היהדות ההלכתית, אלא קשור ברצון להמשיך את 'מסורת בית אבא'. ישנם גם כאלו שאינם מודעים לכך שהם עושים חלוקה בין מצוות להלכה, אבל אורח חייהם מעיד על כך. נזכור שלפני מהפכת הישיבות בציונות הדתית לא הייתה היכרות עם פרטי ההלכות ולכן לא היה צורך בהצבת אלטרנטיבה לא הלכתית - אך המודעות להלכה בימינו כבר איננה מאפשרת חזרה אל אותו עולם תמים שהיה ואיננו.
תחום נוסף ומהותי יותר שבו יבוא לידי ביטוי הפער שבין "היהודי המעשי" ובין "היהודי ההלכתי" הוא תפיסת המיניות. היהודי המעשי הוא אדם שהפנים ואימץ (לפחות באופן חלקי) את תפיסת המיניות שבתרבות המערבית המודרנית, והדבר הביא אותו לחיות בתחום זה באורח חיים שאיננו הלכתי. כמובן, יהיו גוונים שונים בתוך אותה קבוצה, אולם המכנה המשותף יהיה יחס חיובי לארוטיקה וראייתה כחלק מהחיים, כדבר אנושי ונורמלי, ולא כמין "יצר הרע" שצריך לברוח ממנו בכל מקום שהוא איננו בתוך מסגרת של חיי נישואין. באגף השמרני של אותה קבוצה יהיו בוודאי כאלה שיסלדו מהמתירנות של ימינו היוצרת לדעתם מין וולגרי, בעוד אחרים יזדהו בתחום זה עם הקודים של החברה החילונית. אך הן אלה והן אלה יאמצו רק את היסודות החיוביים שבה, את היחס החיובי והנורמלי לארוטי, ולא את היסודות הפוסט-מודרניים ההרסניים המביאים לפירוק התא המשפחתי והערך של חיי משפחה יציבים, תוך כדי התעלמות מהנזק הנפשי שנגרם לילדים הנולדים בתוך מערבולת זו.
כיום, החברה הדתית-אורתודוקסית משמרת את עצמה על ידי רטוריקה של הפחדה והצגת מציאות חיים דיכוטומית - או קיום עולם ההלכה או פירוק המשפחה. אך אסור להיכנע למסע הפחדה זה; יש לבנות חברה המאמצת לעצמה את היסודות החיוביים הנמצאים בכל תרבות.
האופציה של "יהדות מעשית" יכולה להתאים בשלב הראשוני לאוכלוסייה הבאה מבתים דתיים אבל מרגישה במצוקה בתוך העולם ההלכתי הנוקשה מבחינתה, ובעתיד תוכל להתפשט למעגלים רחוקים יותר ולהוות אלטרנטיבה גם לחילונים הרוצים לחזק את זהותם היהודית והדתית ללא צורך בהתנתקות מעולמם הקודם.

מהפך המיניות
אחת הסיבות לאותה "תקרת זכוכית" שלא מאפשרת לציבורים רחבים - הן דתיים שעזבו את הדת והן חילונים שמתעניינים ביהדות - לעבור לחברה הדתית היא עסקת החבילה שבה דתיות פירושה אימוץ קודים אחרים של מיניות מאלו המקובלים בעולם המערבי. אני מעריך שרבים מתוך אלפי הדתל"שים לא עזבו את החברה הדתית מתוך רצון להתנתק ממצוות כגון תפילות או שמירת שבת, אלא מתוך רצון לאמץ את הנורמות המיניות של החברה החילונית. ומכיוון שמבנה החברה בישראל מצריך הגדרה ומיקום בתוך קבוצה סוציולוגית מסוימת, ברגע שישנה החלטה לעבור ל"צד האחר" נופלים בדרך לא רק הדברים שבגללם התבצעה העזיבה, אלא גם דברים הנובעים מכך שהדתל"ש מגדיר עצמו כ"חילוני".
אם יסתכל היהודי הדתי-הלכתי על האלטרנטיבה החדשה בראייה צרה של שמירת הגדר - הגטו הדתי שלו - הוא יראה במהלך זה איום. ואולם, אם הוא יסתכל על הדברים בראייה רחבה וכלל ישראלית, הוא יוכל לראות בחיוב את המהלך הזה, שיאפשר להחזיר את העם המפוצל כיום לעם אחד עם מכנה משותף רחב של זהות יהודית.
המאפיינים שבהם ייבדל "היהודי המעשי" מ"היהודי ההלכתי" יבואו לידי ביטוי בריקודים מעורבים, בשחייה מעורבת, בלבוש חשוף (לרוב יותר מהנורמות של החברה הדתית ופחות מאלו של החברה החילונית) אצל נשים הרוצות בכך, במגע ידידותי בין גברים ונשים, במגע אינטימי לפני הנישואים ובהתעלמות מדיני הרחקה בזמן הנידה - הן בנוגע למידת ההרחקה והן בנוגע למספר ימי ההרחקה.
מבחינה מסוימת, האגף השמרני של "היהדות המעשית" הוא מעין חזרה ורנסנס של "המזרחי הישן" מלפני חמישים שנה. ואולם, בעוד "המזרחי הישן" היה חסר בסיס הגותי (בדומה לחברה המסורתית) ולכן התמסמס והפך ברובו להיות "יהודי הלכתי", "היהודי המעשי" יחיה מתוך מודעות עצמית לאורח חייו הלא-הלכתי, ועל כן הוא לא ייבהל מהטפות המוסר של חברו ההלכתי. תהיה לו האפשרות לשרוד ואף להתעצם.
"היהודי ההלכתי" יגיד מן הסתם על "היהודי המעשי" שהוא אימץ תרבות גויים שזרה ליהדות, שהוא "ניאו-רפורמי", שהמציא אידיאולוגיות הבאות לרצות את "היצר הרע" ושהוא פועל מתוך חולשה (מן הסתם אלו יהיו התגובות שיתקבלו במערכת...), בעוד "היהודי המעשי" יגיד ש"היהודי ההלכתי" חי בתפיסת מיניות פרימיטיבית של ימי הביניים שהוא צריך להשתחרר ממנה, ושעצם העובדה שהוא מתייחס למיניות כ"יצר הרע" היא שורש הבעיה. "היהודי ההלכתי" יגיד שכיסוי ראש האישה מביא לשמירת התא המשפחתי, להימנעות מבגידות ולאורח חיים צנוע, בעוד "היהודי המעשי" יאמר שכיסוי ראש הוא סירוס המיניות של האישה, ובכלל אינו קשור לנישואין בהיותו חל גם על פנויות: "לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" (שו"ע אבן העזר, כ"א). אם "היהודי ההלכתי" אכן נאמן לשולחן ערוך, שיחייב בכיסוי ראש גם את בנותיו הרווקות (בדומה לגרושות ואלמנות).
אין אני בא כאן לשפוט אם "היהדות ההלכתית" היא חברה שיש בה קדושה וטהרה או חברה שמדכאת את המיניות. שאלה זו אמורה להיות מוכרעת על ידי כל אינדיבידואל, ואין כאן "אמת מוחלטת" כלשהי.
גם "היהודי ההלכתי" יכול להיות נשכר מהופעתו של "היהודי המעשי". בעוד שעד עתה היה לו נשק פשוט כנגד מתנגדיו - נפנוף בסִסמה "הלכה" - עכשיו, כשפג כוחה של ססמה זו אצל "היהודי המעשי", הוא צריך לתת לעצמו דין וחשבון למה הוא מעדיף את אורח חייו ומזדהה עם תכניה של ההלכה, ומכיוון זה לנסות לשכנע את הצד השני. במקום לעשות דה-לגיטימציה, הוא יצטרך להיות מודע לערך של עצמו ולעוצמות הדתיות שנוצרות על ידי שמירה דקדקנית של פרטי ההלכה.

היהדות הקיומית
הדגם השני שבין יהדות הלכתית ליהדות חילונית הוא האופציה של "יהדות קיומית". לשם זה יש משמעות כפולה. מצד אחד הוא מבטא את האופי המעשי של דגם זה, הדוגל בקיום, בעשייה, ואיננו מסתפק ב"ארון הספרים היהודי" של בתי המדרש החילוניים; ומצד שני הוא בא לומר שהמעשה איננו מוכתב על פי קריטריונים הלכתיים, אלא על פי קריטריונים קיומיים - הזדהות ורלוונטיות.
האדם הוא יצור פסיכו-פיסי וגם היהדות איננה רק עניין אינטלקטואלי. לכן היא צריכה לבוא לידי ביטוי בחיים עצמם. כיום, קיימת פוביה בשני הצדדים. בתי המדרש החילוניים נרתעים ברובם מלעסוק בצדדים המעשיים של היהדות מחשש שיזהו אותם עם חזרה בתשובה, ואילו הצד האורתודוקסי שרוי בפחד מכך שברגע שתיעלם המחויבות להלכה הכול יקרוס ולא יישאר כלום. ואולם, ברגע שהרצון החופשי ייהפך להיות המניע לקיום, החיבור לצדדים המעשיים שביהדות ייהפך להיות חיבור לתכנים עצמם ולא לציווי שהוא חיצוני להם, ובכך יקבל עוצמות חדשות.
גם בדגם זה (כמו בדגם הקודם של "יהדות מעשית"), בשונה מהזרמים האשכנזיים הלא-אורתודוקסיים, המוקד איננו בתיקון היהדות אלא בשאלת הרלוונטיות והמשמעות של אותה מסורת, רלוונטיות שמשתנה מאדם לאדם.
ישנם כמה הבדלים מהותיים בין שני הדגמים המוצעים כאן. בעוד ש"יהדות מעשית" באה לידי ביטוי באורח חיים משותף של אנשים שונים שניתן לבנות על גביהם קהילה משותפת, המאפיינים של "יהדות קיומית" יכולים להיות שונים בצורה קיצונית מאחד לשני. לדוגמה, "היהודי המעשי" על פי רוב מעוניין להמשיך את מסורת בית אבא ולהפריד בין בשר לחלב, בעוד "היהודי הקיומי" רואה בדין זה הרחבה מלאכותית של דין מוסרי שנאמר בתורה שבכתב ("לא תבשל גדי בחלב אמו"), והיות שהוא חסר משמעות לגביו הוא לא יקיים אותו. מצד שני, יכול להיות "יהודי קיומי" שהוא גם "יהודי הלכתי", מכיוון שהוא מזדהה באופן מוחלט עם ההלכה, בעוד אצל "היהודי המעשי" באופן עקרוני אין התאמה בינו ובין מערכת זו.
תחת קורת הגג של "יהדות קיומית" יכולים להיות פערים עצומים בין כל פרט. יכול להיות "יהודי קיומי" אתאיסט החי אורח חיים קרוב לחילוני, והאופי המעשי של יהדותו יבוא לידי ביטוי בעיקר בחגים המהווים חלק מהתרבות והזיכרון ההיסטורי. הוא ידליק נרות בחנוכה, ישלח משלוח מנות ויקיים סעודת חג בפורים, יאכל מצות בפסח ויצא לסוכה בסוכות. יכול להיות מצב (שבימינו איננו קיים, פרט אולי לזוגות מעורבים) של "יהודי קיומי" אתאיסט שתפילות לא רלוונטיות לגביו, אולם אופיה של השבת הדתית הוא משמעותי עבורו, והוא יקבל על עצמו לשמור את השבת בצורתה הדתית. שבת זו תהיה הפוכה לגמרי ממאפייניה של השבת המסורתית-מזרחית או הרפורמית המתמקדת בבית הכנסת ובתפילות, ואילו בשאר שעות היום נוהג בה אורח חיים חילוני לחלוטין.
עם הפנים לעתיד
כיום הדתיות ההלכתית בונה את עצמה מהחילוניות הרדיקלית והחילוניות הרדיקלית בונה את עצמה מהדתיות ההלכתית. כל צד בונה את עצמו על ידי הצגת האלטרנטיבה הנגדית המפחידה מבחינתו. ואולם, מתחת לפני השטח מבעבע "המרד השפוף". גוני ביניים נוצרים בצורה אינטואיטיבית, ללא מוסדות רשמיים, כוח פוליטי, בסיס רעיוני או מוסדות חינוך התומכים בהם. האופציות החדשות יכולות להתחיל מאליטה אינטלקטואלית, וייתכן שזו תתפשט בשלב מאוחר יותר גם לתוך שכבות עממיות שיזעזעו את המבצרים האידיאולוגיים הדתיים-הלכתיים והחילוניים כאחד, יפרקו את הדיכוטומיה הדתית-חילונית, ויהוו פרק חדש בתולדות העם היהודי.
גוונים אלו צריכים לקום בשלב הראשון בצורה וירטואלית ובהמשך גם להקים מוסדות חינוך משלהם. שאיפה זו נראית לעת עתה מגלומנית; אולי 'לא איכשר דרא', אולם ייתכן שכאן נטמנים הזרעים שמהם ייווצר הפרי בדורות הבאים: "כֹּה אָמַר ה' א-להים, הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם, [...] וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל. [...] וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת" (יחזקאל ל"ז כ"א-כ"ב).