פורים, חג עתיר שמחה, ופסח, החג המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל; ובשמחות של שני חגים חשובים אלו, קיים פגם חמור. 

אין כמו חגי ישראל האהובים עלינו כדי להרבות גיל ושמחה בציבור היהודים בכל הארץ. בכמה וכמה מקומות אנו מצווים להיות אך שמחים, לשמח את בני ביתנו ואף לשמח את עניי העיר במתן מעות של צדקה ואף ביין טוב לסדר פסח. ומי לנו כפורים, חג עתיר שמחה אשר שלל של ביטויים מרנינים נכרכו בו: שושנת יעקב, צהלה ושמחה... ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון... אני פורים שמח ומבדח, ולכן היינו רוצים שיתקיים לפחות פעמיים בשבוע, ולא בשבת. אף פסח, החג המשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל, שופע שמחה רבה, שכן אביב הגיע ופסח כבר בא. כמה טובים הם לנו חגי ישראל.

אך אליה וקוץ בה... בשמחות של שני חגים חשובים אלו, מה לעשות, קיים פגם חמור!

רבי יהושע בן לוי, אחד מגדולי חכמי התלמוד, לא נחה דעתו מן השמחות הללו, בפרט לאור חינגת ההרג, שמחת הנקם ומניין הקרבנות הבלתי נתפס. שהרי בסיומה של מגילת אסתר ובאותו רצף פסוקים נמנים מצד אחד שבעים וחמישה אלף ושמונה מאות הרוגים ומצד שני עשיית היום למשתה ושמחה. הוא הדין באשר לסיפור העומד מאחרי שמחת הפסח, קריעת ים סוף וטיבוע כל חיל פרעו ופרשיו בים. אך סגר הים על המצריים ובני ישראל שרים שירה, יוצאים בתופים ובמחולות וחוזרים חזור והדגש על תיאור ההרג שנעשה במצריים. הדמיון שבין שני הסיפורים והסלידה מן השמחה לאידם של האויבים מניעים את רבי יהושע בן לוי לייחד את דרשתו לפורים לעניין זה.

רבי יהושע בן לוי פותח בשאלה רטורית מבחינתו: וכי שמח הקב”ה במפלתם של רשעים?! אמנם כן, הרשעים בשני המקרים הללו בקשו את רעתם של ישראל. ואף על פי כן, האם אנו רשאים לשמוח במפלתם? אם אין הקב”ה שמח במפלתם של רשעים, ויש לנו ללמוד ממנו מוסר, הרי שאל לנו, בני האדם, לשמוח. או למצער, עלינו לרסן את שמחתנו.

דרשתו של ריב”ל שמשה כבסיס לדיון של חכמים נוספים בתלמוד. אחד הבכירים שבהם, ר’ יוחנן, מפתח יותר את הרעיון של איסור השמחה לאיד בהקשר של יציאת מצרים. הפסוק המתאר את המרדף של המצריים אחר ישראל טרם חציית ים סוף, מציין שמחנה המצריים לא הצליח לחצות את קו האש שהציב האל ולכן לא הצליח להדביק את מחנה ישראל: ”וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה”. פסוק זה נדרש על ידי ר’ יוחנן במשמעות אחרת ”וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה’ צְבָאוֹת”. לפי המסורת היהודית, כיתות של מלאכים עושות משמרות כדי לשיר ולהלל את האל מידי יום ביומו AM PM. והנה פתאום משהו משתבש, כשם שהמחנות של המצריים וישראל לא קרבו זה אל זה כל הלילה, כיתה אחת של מלאכים לא יכלה להתקרב לרעותה כדי להחליפה באמירת שירה לפני הקב”ה באותו הלילה. הקב”ה עוצר את סדרי ממלכת השמיים ובחמת זעם מתריס כלפי כיתות המלאכים: מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה? ובמילים פשוטות, האם אין די באסון המתרחש מטה, כדי להשבית את השירה והשמחה של מעלה?!

המסקנה כמו צועקת מדברי חכמים, אך למען האמת היא נוסחה ברורות כבר במשלי ”בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ, פֶּן יִרְאֶה ה’ וְרַע בְּעֵינָיו”. ואם זה לא מספיק, אזי ”שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה”. ולא נותר לנו אלא לאחל לעצמנו ”חג שמח”.

ד”ר יעקב מעוז הוא מרצה למחשבת ישראל, מחבר ”חגים בקהילה” ו”מועדים לשירה” באתר שיתופיוט.