אחרי
שקראנו את המאמרים הקודמים ("יסודות באווירודינמיקה" ו- "עקרון העלוי"
שפורסמו בקטגוריה זו באתר), ברור לנו כבר שככל שהמטוס מייצר עילוי גדול
יותר, טוב לנו יותר כטייסים. על מנת לבחון מהם אותם נתונים, צריך לבחון את
הנוסחה לפיה ניתן לחשב את כמות העילוי.
הגורמים בהם תלוי העילוי (lift - l:)
1. הלחץ הדינמי (ששיעורו קובע את הלחץ הסטטי). הלחץ הדינמי תלוי בשני גורמים:
a. צפיפות האוויר
b. צורת הכנף
2. זווית ההתקפה
3. שטח הכנף
כאמור, הצירוף של מהירות זרימת האוויר החופשי וצפיפות האוויר קובעים יחד את הלחץ הדינמי, אשר ניתן לביטוי על ידי הנוסחה הבאה:
pd=½þv²
לכן אם נכניס את הביטוי ½þv² לתוך נוסחת העילוי, תבטא הנוסחה את השפעת הלחץ הדינמי שהיא תוצאה של מהירות הזרימה של האוויר וצפיפותו.
הצירוף של צורת הכנף וזווית ההתקפה קובעים את מקדם העילוי של הכנף
אשר מסומן cl. מקדם העילוי הוא מספר טהור אשר מבטא את הפוטנציאל של
פרופיל מסוים לייצר עילוי בתנאים ידועים.
שטח הכנף (s) עומד ביחס ישר ליכולת הכנף לייצר עילוי.
לכן הנוסחה המבטאת את העילוי היא:
l=½þv²scl
מטוס בגובה נתון, חייב לייצר עילוי שיחזיק את משקלו באוויר.
לצורך כך עליו לפתח/לשמור על מהירות מסוימת שתבטיח זרימת אוויר על הכנף.
לכל מהירות יש זווית התקפה שמתאימה לשימור המהירות הנדרשת לשם יצירת עילוי
מספיק להחזקת המשקל באוויר.
הפחתת המהירות או עליה בגובה (שווה ערך להפחתת הצפיפות או הפחתת כמות
המולקולות של אוויר העוברות סביב הכנף) מחייבים הגדלה של זווית ההתקפה,
כדי לשמור על העילוי הדרוש. מעל זווית התקפה מסוימת, מקדם העילוי (cl)
יורד באופן חד (זו הזוית שבה מתרחשת ההזדקרות).
לצורך חישוב נתוני היסוד לנוסחת העילוי וכן באופן כללי בשימוש בטרמינולוגיה:
"מוטת כנף" – נמדדת בקו ישר מקצה כנף לקצה כנף, גם אם הכנף משוכה לאחור.
s – שטח הכנף – כולל את כל שטח הכנף וכולל את מה שעובר באופן דמיוני בגוף המטוס.
cl משקף את פוטנציאל העילוי של הפרופיל המסוים, בזויות התקפה שונות.
לאור נוסחת העילוי, אם נקטין מהירות ויתר נתוני הטיסה לא ישתנו,
הטייס יצטרך להגדיל זוית התקפה כדי לשמור על אותו עילוי ואז הוא מגדיל
למעשה את ה- cl, בדיוק בשיעור השווה לריבוע הפרש המהירות.