עסקן חרדי ידוע טען באוזניי לפני כמה ימים שהסמכות הקובעת אם אדם הוא חרדי או לא היא הרבנים, לא האדם עצמו. אם האיש הקורא לעצמו חרדי פועל, במופגן או בדל"ת אמותיו, בניגוד לפסק הלכה כזה או אחר או בניגוד לנורמה ידועה - הרי שאינו חרדי. לא רק שלא יתכנה יותר "חרדי" בקרב סובביו, הוא גם אינו רשאי לכנות כך את עצמו. בעוד אני מעט המומה מהכפייה שגלומה בקביעותיו הוא הבהיר סופית: לא האדם קובע את הגדרת עצמו אלא אדוני החברה שממנה הוא בא.

שאייחס לו חוסר ליברליות משווע? אולי שווה שאבדוק קודם את המחנה שלי?

לפני כמה שנים התחוללה סערה תקשורתית בעקבות סקר שביצע מרכז גוטמן. בתחילה פורסם כי לפי הסקר רק 20% מהציבור הישראלי חילוניים. שלושה חודשים אחר כך הבהיר מרכז גוטמן: טעינו. 51% חילוניים. מי שעמד בראש הגוף החוקר, פרופ' אשר אריאן, הסביר שבמדד שערכו כלל לא הופיעה המילה 'חילוני', אלא רק רמות שונות של שמירה על המסורת היהודית. כך כל מי שציין כי הוא מקיים אחת מהפרקטיקות הדתיות, קידוש בשבת נניח, סומן כ"לא חילוני". הגישה הרואה רק בסרבני מסורת מובהקים "חילונים" ניפקה את התוצאה: 20%. אך כשנחקרי הסקר נשאלו במחקר המאוחר, כיצד הם מגדירים את עצמם - 51% טענו שהם דווקא כן חילוניים.

אנחת הרווחה החילונית למשמע התיקון נשענת על הגדרה מקובעת לא פחות מזו של העסקן החרדי שלי: רק הנשאל יכול לקבוע על איזו הגדרה הוא עונה, לא אף אחד אחר. מאוד ליברלי, מאוד דמוקרטי, מאוד לא מדויק כשמדובר בחברה הישראלית.

השאלה "מי הוא חילוני" קשה לפיענוח לא פחות מהשאלה "מי הוא חרדי". היא עולה כמעט בכל ניתוח סוציולוגי של החברה הישראלית. האם חילוני הוא מי שאינו מאמין באלוהים, אינו חוגג חגים, לא הולך לעולם לבית הכנסת, לא מל את בניו ומקפיד לעבור על כל מצווה קלה כחמורה? או שאולי אפשר לסגור על הגדרה גמישה יותר: לא מאמין באלוהים, חוגג ליל סדר, לקח את הילדים ביום כיפור אחד לראות על מה המהומה בבית הכנסת הקרוב, אבל מקפיד לחלל שבת?

קורא עיתון בבית קפה ומעשן סיגר. חילוני.

חילוניים כמעט לא עוסקים בשאלה "מיהו חילוני". פילוסופים ומחוקקים יכולים לנסח עד קץ הימים את אמות המוסר הראויות לאדם החילוני, אך מי שעובר עליהן לא ייקרא "פושע", וגם לא יזכה בתואר "לא חילוני". אף חילוני לא טוען מול עבריין בבית המשפט: "רצחת, עברת על ספר החוקים הישראלי, אינך חילוני". אבל בהחלט יגחכו מול מי ששם כיפה על ראשו בדרך לכסא הנאשמים על אותה עבירה בדיוק ויצקצקו "זה דתי זה?"

ולמה יצקצקו? כי כמו אותו עסקן חרדי, גם אנחנו, החילונים, בוחנים את הגדרות הדתיות של אדם לפי ההתנהגות החברתית שלו ולא לפי הדרך שבה הוא תופס את עצמו, לפי הטקסים שהוא מקיים ולא לפי מצבו הרוחני כפי שהוא מעיד עליו.

האם זו הדרך הנכונה? לא לטעמי. הדרך הזו יוצאת מהנחה שהשיפוט החברתי, על מוסכמותיו הצרות, לעולם עדיף על פני שיפוטו של הפרט את עצמו. אם אדם מגדיר את עצמו כחרדי ואינו עונה על השטאנץ החרדי שיש לי בראש, אני בהחלט יכולה לשאול אותו למה הוא בוחר להגדיר עצמו כך, אבל כדאי גם שאשאל את עצמי מה כובל אותי דווקא לשטאנץ הזה והאם זה ראוי.

זו הסיבה שאני עדיין מכנה "חרדים" גם את אלה שהתוודו בפני שלמרות שהם מקיימים תרי"ג מצוות הם מאמינים בקיומו של הקב"ה באותה מידה שבה הם מאמינים ב"מפלצת הספגטי המעופפת".

ולסיום, מסר לאותו עסקן: בדקות האחרונות של השיחה הסברת לי שאישה שנוהגת ברכב אינה ראויה להיקרא חרדית. צודק. ואשה חרדית שאסור לה לנהוג ראויה להיקרא "אישה מדוכאת". אם יהיה לה אומץ - היא גם תקרא כך לעצמה.