ביקורת: הקמצן – בכורה, בית צבי רמת גן: עיבוד מודרני לקומדיה הקלאסית – מחזה מענג ומשחק מוצלח

מאת חיים נוי

"הקמצן" - הקומדיה הקלאסית של מולייר מזנקת מהמאה ה-17 לימינו אנו והעיבוד המודרני שהופק בבית צבי ברמת גן הוא מחזה מענג , השזור הברקות בימוי ומשחק מוצלח.

העלילה שטווה מולייר, העברית המבריקה של נתן אלתרמן שלא נס ליחה והיא רהוטה וקולחת, העתקת הדמויות לעולם המודרני המשובץ בפייסבוק ומולטימדיה, הופכים את הקומדיה השנונה הזו למעדן תרבותי , משעשע ונוקב.

ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן, שנודע כמוֹלְיֵיר חי בין השנים- 1622 ועד 1673, היה מחזאי , במאי ושחקן צרפתי נודע שהשאיר חותמו על עולם התיאטרון והתרבות עד עצם היום הזה.

הקמצן" היא הקומדיה הקלאסית של מולייר, על אב המנסה למנוע מילדיו לאהוב בגלל תאוותו החולנית לכסף. מולייר , שנחשב לגדול מחזאי צרפת, מצליח לצייר את דמותו של הרפגון , אחת הדמויות הידועות בתולדות התיאטרון,בשורה של מצבים, חלקם מגוחכים ומצחיקים וחלקם מעוררי חמלה. ההצגה הועלתה ברחבי תבל, זכתה לאין ספור עיבודים ופרשנויות ומהווה אתגר להפקה. עיקר המחזה נסוב אודות האובססיה לקמצנות, המשתלטת בצורה קיצונית על האדם והמונעת ממנו את תכונות האהבה, במקרה זה לבנו ולבתו.

העלילה המקורית מתרחשת במאה ה-17 ועוסקת באלמן הקשיש הרפגון, קמצן חולני שיש לו שני בנים: קליאנט ואליז. הרפגון מטמין את כספו בתיבה בחצר ושומר עליה מכל משמר. הוא מוקף בעוזרים ומשרתים שלא רואים ממנו כסף. כל חיסכון בכסף מסב להרפגון אושר רב והעלילה מסתבכת עם הרפתקאות אהבים, גניבת הכסף , חקירת משטרה ועד לסיום המוצלח והטוב.

הבמאי גילי אמיתי העתיק את העלילה מחשכת ימיה אל ימינו אלה וצייד אותה מחד גיסא באבזור מודרני, וידאו, מולטי מדיה, בורסה ואפילו אייפון ומאידך גיסא הותיר על כנם את תיבת הכסף , גיבורי העלילה המודרניים, אך המצוידים בכרכרת סוסים ולא במכוניות. מעין שעטנז של חצי עתיק וחצי חדיש, מהול בתרגום רב השנים של נתן אלתרמן ובדיאלוגים מקדמת דנא ובתוספת של דלתות חשמליות נפתחות ושאר הברקות בימוי.

הבלילה הזו דווקא מוצלחת למדי ומדגישה את הקוטביות בין הרפגון לשאר המשתתפים בפארסה ההזויה הזו. אפילו דיון בית המשפט המשונה שבעצם אינו בבית משפט ואין בו שופט , אלא קצין משטרה, הוא מגוחך ולא הייתי מתפלא אם היו כוללים בו קטעי רוקדים עם כוכבים או אפילו קטע ממסיבת העיתונאים ההזויה עם מי שהיה פעם נשיא והועמד לדין.

גילי הצליח ללהטט עם להקת שחקנים מוצלחת והפיק קומדיה מבריקה, תרבותית ואיכותית.

עיקר ההצגה מוטלת על כתפיו של הרפגון ,הקמצן האובססיבי ,המגולם בצורה נפלאה על ידי אפי מרדכי. אפי, בחור צעיר ומוכשר, מצליח לגלם דמות קשישה ואפילו מרגשת בקמצנות החולנית שלה. כל תנועה שלו, העוויה ונימת הדיבור הם בטוב טעם , מוצלחים ואין ספק שמדובר בכישרון רב ובשחקן עם פוטנציאל מרשים.

אבירם קליך כקליאנט, בנו של הרפגון, הוא שחקן נהדר ומקצועי, היודע לעצב את הדמות בצורה ברורה, כשרונית ומושלמת.

טליה בן מזי"א כאליז, הבת, היא חיננית, כשרונית ומוצלחת מאוד בתפקיד. יודעת להגיש את התפקיד בצורה יפה מאוד , מעוררת אהדה ובעלת סגולות משחק נהדרות.

אביאל שיליאן כולר, רב המשרתים, הוא מצוין, מרשים ובעל חזות מושלמת לתפקיד.

יפעת מאור ושלי קירה מגלמות לסירוגין את מריאן הכלה המיועדת .(למי? זאת תגלו). שלי היא חביבה ומוצלחת ובעלת כישרון רב. יפעת היא שחקנית מרשימה, בעלת נתוני משחק מצוינים ומוכשרת מאוד.

גיתית פישר כ"שדכנית" היא נפלאה ויודעת להגיש משחק משובב ומשובח.

דניאל סטופין בדמות הרכב והטבח הוא שחקן טוב, היודע להחליף דמויות וסגנונות בשטף ובהצלחה.

מתנאל בראשי כקצין, מוצץ סוכריות על מקל נוסח הבלש קוז'אק הטלויזיוני, ומגיש משחק ראוי. עוד יש לציין לשבח את זוהר גלבוע, יונתן משעלי, היודעים להגיש תפקידים צנועים אך מרשימים, והם מוכשרים מאוד.

יש לציין לשבח מיוחד שני תפקידים אפיזודיים שכמעט גונבים את ההצגה בתמונות הקצרות שבהם הם מופיעים: יהודה אברון וטל לזר, כשני המשרתים השלומיאלים.

כבר נאמר שאין תפקידים קטנים , רק שחקנים קטנים והנה דווקא שני שחקנים אלה, כמעט ללא מילים, רק בתנועות מגושמות וטיפשיות מעוררים תשומת לב לדיוק בפרטים הקטנים. יהודה אברון מצליח לשכנע בדמות הגולמנית שהוא מציג , מכנסיו הקרועים והליכתו השפופה – הם נהדרים. זהו משחק במיטבו. פז לזר, כובש את הבמה בדקות הספורות בין גיחה לגיחה ומגיש משחק אפיזודי מושלם. מזל שאין הוא מצליח לקלוע למטרה והמים שהוא שופך על חברו, הגיעו ממש עד לקצות נעלי בשורה הראשונה. (ובאותו יום ספגתי עוד טיפות מים מדלי שהפכה מתמודדת אחרת בתחרות מלגות שנערכה קודם לכן באותו מקום).

עלי וילדמן קפלן עיצב את התפאורה הנאותה , המצוידת בדלתות הפלא החשמליות וכמו כן הוא אחראי לעיצוב התלבושות. בגדיו של הרפגון הן מוצלחות ומרופטות כהלכה, בגדיה של אליז יפות וענוגות ובגדיה של פרוזין, סקסיות ומוצלחות. דולב ציגל אחראי לעיצוב התאורה הראוייה .

ההצגה היא קולחת ומענגת. החלק השני קצת מתון יותר ואולי מעט צולע בתמונות הסיום, אבל בסיכומו של יום: מולייר היה בהחלט מסיר את הברט שלו ומצדיע ברוב ענווה להפקה המעניינת הזו.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.