ביקורת: המסיבה של אביגיל – תיאטרון הספרייה – קומדיה על חיי משפחה, תשוקות ושאיפות מוחמצות
מאת חיים נוי
"המסיבה של אביגיל" היא קומדיה דרמטית, המועלית בתיאטרון הספרייה ברמת גן , בבימויו של עודד קוטלר, הבוזקת אור על הצדדים הנסתרים של חיי הנישואין, שאיפות מוחמצות ותשוקות נסתרות . המסיבה של אביגיל מתרחשת לאמתו של דבר בדירה אחרת, אך בדירה שבה מתרחשת העלילה, נרקמים אירועים שונים ומשונים, קולחים ומרירים, מצחיקים, אך עם קורטוב של דמע על החיים האמיתיים, שמאחורי המסכות שאנשים עוטים על פניהם.
מייק לי שחיבר את המחזה – הוא במאי קולנוע, מחזאי ובמאי תיאטרון בריטי עטור פרסים. הוא כתב וביים כ-20 מחזות לתיאטרון הבריטי ו"המסיבה של אביגיל" שהועלה ב-1977 , נחשב לאחד המפורסמים שבהם.
הבמאי עודד קוטלר נטל את המחזה הבריטי וגיבוריו והעלה אותו בגרסתו המקורית בבימוי מבריק ועם צוות שחקנים מקצועי ומעולה.
ההצגה עוסקת בקבוצת אנשים צעירה המתגוררת בפרבר מגורים סולידי. בוורלי היא קוסמטיקאית ולורנס בעלה הוא איש נדל"ן, כבני 30. הם מארחים בביתם זוג צעיר נוסף, אנג'לה וטוני, שזה מקרוב עקרו לשכונה ומתגוררים בבנין הסמוך. הם מזמינים גם את סו, גרושה , המגדלת את בתה אביגיל שביום האירוע עורכת מסיבה בדירה .
הערב מתחיל כמפגש חברתי תמים, קליל ומבדח, אך עד מהרה מקבל תפניות שונות ומשונות, בסיוע לגימות אלכוהול ואז נפרצים חרצובות הלשון והתשוקות הנסתרות צצות לאוויר העולם. סיום המחזה אמור להפתיע, אך לדעתי הוא משונה ואולי הייתי חושב על סיום מוצלח יותר.
המחזה בכללותו הוא קומדיה סולידית וצנועה, הגורמת לפרצי צחוק ואפילו מרגשת פה-ושם. אין זו פסגת היצירה הבריטית ואולם מה שעושה את ההצגה לנעימה ומהנה הוא צוות השחקנים המצוין.
יעל לבנטל כבוורלי היא שחקנית וירטואוזית, פרפורמרית מעולה, היודעת להגיש משחק משובח לאורך כל ההצגה – והיא עומדת כך כשעה וחצי, ללא הפסקה. נימת קולה, המוכרת, חושניותה והמימיקה שלה, מעוצבים על ידה בצורה מקצועית ומוצלחת.
יעל שרוני כאנג'לה משחקת נפלא, מעצבת דמות שקל להזדהות איתה. קטע הריקוד הסוער שהיא מבצעת הוא מלאכת מחשבת מצחיקה. הבעות פניה, בהתאם להתפתחויות העלילה, הן משכנעות וראויות.
חגית דסברג כסו, אימה של אביגיל, משחקת דמות שתקנית בדרך כלל, אך הופעתה היא מצוינת, מצחיקה בהגשתה הרצינית ואפילו בגדיה ההדוקים מוסיפים לדמות האם המודאגת, אך המרגשת והטבולה בהומור ובדמע יחדיו.
יגאל זקס כלורנס מיטיב לשחק את בעלה של בוורלי. משחקו מצטיין בניואנסים דקים של הומור וזעף. משחקו קולח ומעולה.
מוריס כהן כטוני בן זוגה של אנג'לה הוא הגבר שכולן חושקים. גם כשהוא ממעיט לדבר הוא משדר דמות דומיננטית והופעתו על הבמה היא טובה מאוד.
ההצגה מאופיינת בתצורה ייחודית של כניסה ויציאה דרך האולם, צורת בימוי מעניינת שמסייעת להתרחשויות.
קטעי הריקוד והמוזיקה הם יפים ואפילו קטע המלפפונים החמוצים עשוי בטעם.
מעט פגמים קשורים בהצגה לשגיאות בעברית. כך למשל, אומרת יעל שרוני מזרון במקום מזרן, "שלוש טסטים" (יעל לבנטל), חמש עשרה או עשרים וחמש (אורחים) וכו'.
הנוסח העברי של רבקה משולח הוא עכשווי וקולח. התפאורה והתלבושות של אדריאן ווקס הן יפות , פרקטיות ונעימות. שמלתה של יעל לבנטל היא מחמיאה ושמלתה ההדוקה של חגית ממלאת נאמנה את ייעודה .
יחיאל אורגל אחראי לתאורה הנכונה והיעילה.
מי שמחפש בידור קליל ומשחק משובח, אבל עם תובנות והרהורים על מהות חיי הנישואין, ימצא בהצגה הנאה רבה וגם ערך מוסף.
הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.
חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי של סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, לשעבר עורך ראשי של סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים