ביקורת מחזמר -שיקאגו - תיאטרון הספרייה ובית צבי - מרהיב עין  מקצועי ותוסס - ברודווי ברמת גן

מאת חיים נוי

"שיקאגו" בהפקת תיאטרון הספרייה ובית צבי ברמת גן הוא מחזמר מרהיב עין, מקצועי ותוסס, מבוצע בכישרון מדהים , פשוט חוויה מוזיקלית ותיאטרלית. מי שרוצה להרגיש את הווסט-אנד שבלונדון או ברודווי, ממש אינו זקוק לכרטיס טיסה בימים קרים אלה לחו"ל, כאן ברמת גן זה מדהים וזה ממש אותו הדבר.

הבמאי דניאל אפרת העמיד את הפקת המחזמר כבבואה למחזמר המקורי , ייתכן שאפילו קצת ליטש אותו ולהטט עם להקת שחקנים-זמרים-רקדנים אדירה שחלקם מסוגל לשחק, לשיר ולרקוד ושוב לשיר, בקצב מטרף ובאיכות מופלאה. חלק הארי של המחזמר הוא הריקוד וכאן הצליח "מר כוריאוגרפיה הישראלי", עוז מורג, לארגן הילולה מדהימה על הבמה שאני משוכנע שבוב פוסי , היוצר האגדי, אם היה במצב איתן, היה מצטרף לחגיגה ואפילו סוחף איתו את אן ריינקינד ממשיכת דרכו. אבל על כך בהמשך.

צפיתי במחזמר שיקאגו ( הסרט אינו נכלל ) רק 4 פעמים על בימות הווסט-אנד. האורגינאלי והנחשב ביותר עם אוטה למפר הגרמנית ורותי הנשל הבריטית ועוד פעמיים עם רותי הנשל וגם עם ניקולה הוג'ס. הנשל נחשבת לאחת מגדולות שחקניות המיוזיקל בבריטניה. ההפקות ההן היו במסגרת אגדה חיה וכאן עלי להטעים שההפקה הממש לא צנועה והמושקעת, בצורה סבירה, בבית צבי – היא לא פחות ממופלאה.

המחזמר "שיקגו" מאת ג'ון קנדר ופרד אב ובוב פוסי, מבוסס על מחזה שכתבה בשנת 1926 עיתונאית ב"שיקאגו הראלד טריביון", מורין דאלאס ווטקינס. ההפקה כמחזמר הועלתה על בימות ברודווי בשנת 1975 בכיכובה של  הרקדנית המהוללת צ'יטה ריברה, והפכה בין לילה למיוזיקל מדובר ביותר. מאז נדד המחזמר ללונדון ולבירות עולם רבות וקצר הצלחה רבה.

מדובר בעצם בעלילה המוצגת חלקה באולם קברטים, לפני קהל, עם מנחה ודמויות מופרכות. עלילת המחזמר מתרחשת בשנות העשרים של המאה הקודמת. רוקסי הארט נשואה טכנית לאיימוס התמים ולמעשה היא נושאת עיניה רק להיות כוכבת! היא נתקלת במחזרים על הפתחים וגם אחד שמבטיח לעשותה כוכבת, אולם כשהוא נראה לה בלתי מעשי היא פשוט מחסלת אותו . היא נשלחת לכלא בצפייה למשפט העלול להסתיים בתלייתה. בכלא היא נתקלת בוולמה קלי זמרת ורקדנית מועדונים מפורסמת, המואשמת אף היא ברצח בן זוגה ואחותה לאחר שמצאה אותם במיטה המשותפת. הן חולקות את שירותיו של בילי פלין , פרקליט מפולפל שמאמין רק בכסף והרבה ומבטיח לחלץ אותן מחבל התליה אם ייאותו לסגנון העבודה שלו. בדרך הן – ושאר האסירות – נהנות משרותיה של מנהלת הכלא, מאמא מורטון, המגשימה להן את התיווכים וההטבות תמורת מזומנים. העלילה מסתעפת ומסתבכת, אך הסוף הוא כמובן טוב, והשתיים פוצחות בקריירה חדשה של הרוצחות הזמרות.

המיוחד בתצורה של המחזמר הזה שהכול נעשה על הבמה. התזמורת על הבמה והיא משתתפת בעלילה, יש מספר ויש דמיון ומציאות המתערבבים זה בזה, תמונות סוריאליסטיות והכי הרבה- קצב מטורף, רווי שירים מדהימים וריקודים.

ישנן סצנות נודעות למחזמר ובין היתר קטע האסירות הרוצחות, מסיבת העיתונאים, הקרקס שהוא בית המשפט ותמונות מרגשות של איימוס שכולם דוחים אותו והוא נחשב לנייר צלופן שקוף.

בר פלד מגלם את הפרקליט הממולח בילי פלין בכישרון מדהים וביכולת תנועה, משחק ושירה ראויים לכל שבח. בר הוא חלקלק, מלוקק, אמן האינטריגות ורדיפת הבצע שלו מנצנצת מאישוניו . מדובר בשחקן בעל פוטנציאל אדיר. קטעי מסיבת העיתונאים, עולם הקרקס וכניסתו לבמה – הם תענוג צרוף של חוויה מוזיקלית, אם ניתן להתבטא כך.

כוכבת הערב היא ללא ספק יפעת כהן כוולמה קלי שמפגינה ביצועים שלא ייאמנו. רוב הערב היא על הבמה וכל הזמן היא משחקת, שרה ורוקדת. בקטע מסוים היא מסוגלת להעמיד תמונה של 10 דקות לפחות ובו היא שרה ורוקדת בקצב מטריף וחוזרת על עצמה . נשימתי ונשימות הצופים כבר נעתקו מהמאמץ שלה, אבל – לא. היא ממשיכה כאילו לא קרה דבר, כאילו מדובר בלגימת קפה במזנון של דוד מבית צבי. מיומנות כזו אינה נראית כל יום ודומני שרק כוכבת אחת מסוגלת לתת שואו כזה מבלי להתעלף והכוונה לסאטון פוסטר מברודווי שזכתה בטוני בעיקר בזכות קטע של עשר דקות משחק, שירה וריקוד סטפס סוער, אירוע שלא נראה בעבר. אין לי מושג איזה אימוני כושר עושה יפעת כל בוקר, אבל אין ספק שמדובר בשחקנית כשרונית ביותר שעוד נשמע ממנה.

נוי הלפרין כרוקסי הארט יודעת לתת הופעה מוצלחת, היא יודעת לשיר ולרקוד, להיות מרגשת ונמרצת ובהחלט היא ראויה לתשואות רמות.

עידן שמי כאיימוס התמים והאוהב מגולם בידי עידן שמי שיודע להגיש הופעה שובת לב ולשיר בצורה מיומנת.

שיר זלינגר היא מנהלת הכלא, מאמא מורטון. שיר מצליחה בגילום הדמות. היא מיטיבה לבצע את השירים המוכרים בקצב וברגש הנכון והשובה לב. שיר מצליחה להגיש דמות של סוהרת תאבת בצע, אך רגישה, יש לה את המינון הנכון והידע המקצועי בגילום הדמות בצורה מעוררת כבוד והופעתה היא נהדרת.

רביב מדר משחק בהצלחה רבה את דמותה של העיתונאית מרי סנשיין. התפקיד כתוב במחזמר לביצוע על ידי גבר (רק בסרט שינה הבמאי את העיקרון). רביב מצחיק ומגיעות לו מחיאות כפיים מיוחדות על הצלחתו בביצוע השירים בקול של אישה.

מונא חוא נבחרה לגלם את האסירה הוניאק ההונגרייה. מורה מיוחדת להונגרית, סופיה גלמן-קיש נבחרה לאמן אותה למלמל שפה זו. המנטרה שלה היא "לא מודה" באשמה, כל הזמן. מונא היא שחקנית נהדרת ומשתלבת נפלא במחזמר.

יש לציין גם את האסירות האחרות ובין היתר ירדן מרחבי,סיון כהן,דניאל שרי גרטמן,נופר ברקול, כולן מקסימות ומדהימות.

שירן לגזיאל כמונה היא מצויינת וביצועי הריקוד שלה מקסימים.

עומר זימרי, שחקן, זמר ורקדן מעולה, שחר פרץ שחקן ורקדן מקסים, עופר פלדמן המשובח, תדהר יששכר, הם מוצלחים ביותר.

הנוסח העברי הותיק של אהוד מנור שומר על הצביון המיוחד למחזמר, קליל ומשובח. ליאור רונן המנהל המוזיקלי והמנצח עשה עבודה משובחת ובטוב טעם. מאיה פלג עיצבה תפאורה מצוינת ופרקטית, ממש כמו על בימות חו"ל. יובל כספין עיצב תלבושות מהממות וסקסיות, מרהיבות ויפות. יניר ליברמן הפליא בעיצוב התאורה המהממת. דוקי עצמון ודניאל שוורצמן אחראים להדרכה הקולית .

אין ההפקה כלילת השלמות. יש סצנות מצוינות וטובות פחות או שיש התרופפות קלה פה ושם. לדעתי, ראוי היה שהבנים יקבלו זוגות נעלים מצוחצחות ולא מהוהות , מהבית. הסאונד נדם פתאום בדיוק כאשר שחר פרץ ניסה סוף סוף להשמיע טקסט קצר. קצת צורם לשמוע גם מזרונים במקום מזרנים וכמה פעמים "חמישי למרץ, רביעי למרץ" במקום ארבעה  או חמישה במארס, אפילו אם מתבטאים כך פרחחי שיקאגו. אבל העושר התיאטרלי והעוצמה המוזיקלית, מחפים על הכול. ובאמת, מזמן לא היה סאונד כזה משובח ותזמור מדויק ומפעים.

צמד האחראים להפקה- הבמאי דניאל אפרת והכוריאוגרף עוז מורג- עשו עבודה מרהיבה שראויה לכל התשבחות. שיקאגו – חוויה לכל אוהבי המיוזיקלס וגם לכל מי שאוהב לצפות במחזה מבריק ומוזיקלי מהסוג שרואים רק בחו"ל.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.