ביקורת: כובע מלא גשם – בית צבי – פנינה תיאטרלית מרגשת ומטלטלת

מאת חיים נוי

"כובע מלא גשם" המועלה בבית צבי ברמת גן היא פנינה תיאטרלית מרגשת ומטלטלת, המעניקה לצופה חוויית משחק משובח.

מייקל וינסנט גאזו היה מחזאי ושחקן אמריקני שכתב את המחזה בשנות החמישים המאוחרות, הועלה בהצלחה בברודווי עם בן גאזארה ואחר כך הופק לסרט עם אווה מרי סנט. גאזו מת ב-1995 בגיל 71 בלוס אנג'לס.

העלילה עוסקת בהתמכרות לסמים. זוהי דרמה משפחתית נוקבת המספרת על ג'וני שנפצע במלחמה והפך למכור למורפיום. בני המשפחה ידעו את סודו, אך לא אשתו סיליה המתמודדת עם מצוקת חיי המשפחה. בהצגה אנו צופים במערכת יחסיו לא רק עם אשתו, אלא גם עם אחיו, המתגורר בביתם, אביו וסוחרי הסמים הרודפים אחריו, כדי שישלם להם את חובו התופח והולך. העלילה מסתבכת ובמהלכה אנו עדים לניכור והזרות בקרב בני המשפחה, המרחק הרגשי עם אביו של הגיבור ואפילו אהבתו של האח לאשתו של ג'וני.

הבמאי גיל וינברג הצליח להפיק מחזה דרמטי קולח, מרגש, סוער , שוצף וקוצף ולהטט עם חבורת השחקנים המדהימה, המביאה את המחזה הצנוע הזה לכלל חוויה תיאטרלית קסומה ובועטת. גם האתנחתאות הקומיות – פה ושם – הארוגות בסבך האלימות הבוקעת לפרקים, הן יפות ומוצלחות.

אורי שילה המצטיין מתמודד בהצלחה עם תפקידו של ג'וני ומגלם אותו בצורה יוצאת מן הכלל. הוא מתמזג עם התפקיד ומביא אותו לכדי משחק תיאטרלי מרשים.

נופר בוקר כסיליה היא מעולה ומצוינת. נופר מצליחה להגיש משחק משובח ומהפנט ואנו קרועים מול ניסיונותיה להיאחז במשפחתה ובהריונה, עד שהיא מרימה ידיים. נופר היא בעלת פוטנציאל נפלא ובעלת נוכחות בימתית קסומה.

אלירן מועלם בדמות האב מגיש משחק יוצא דופן ברמתו המשובחת. הוא מצליח להזדהות עם התפקיד ומשחקו הוא נהדר ועוצמתי.

עידן סמדג'ה כ"אמא" סוחר הסמים גונב לפעמים את ההצגה. עידן מגלם דמות יוצאת דופן, מעין טרנסג'נדר על עקבים ובעל מכנסי עור הדוקים. נוכחותו על הבמה היא פשוט חוויה לעיניים ומשחקו הוא פנינה תיאטרלית. קטעי האלימות שבו הוא מעורב הם קשים, אך קטעי ההומור הדק שעליו לבצע - הם נפלאים.

נטלי ליסר המעולה כחברת כנופיית הסמים משחקת להפליא ובחלק האחרון של ההצגה היא מפליאה בביצועי משחק .

 נדב כהן כאחיו של ג'וני מגיש משחק מעולה ומצוין. יש לו נוכחות בימתית חזקה ודרמטית.

מתן מישורי כאיש הביצוע של הכנופיה מגיש משחק מצוין וכובש ויש לו יכולת טובה ביותר של משחק.

דניאל ברקאי כפוצקי הזנזונת היא נהדרת. תפקידה האפיזודי הוא מרשים ובמיוחד בחלק האחרון היא מדהימה במשחק משובח ואפילו סצנת היציאה שלה מהבמה היא חגיגה של משחק. (משום מה נהניתי מאוד אפילו מהקטע שהיא נגררת בשערותיה וצווחת).

הנוסח העברי של עידו ריקלין הוא נהדר. התפאורה של אבי שכוי היא פרקטית וטובה מאוד. יעקב סליב עיצב את התאורה שיש לה מקום חשוב בהתרחשויות על הבמה. דנה ברלינר עיצבה את התלבושות הראויות ובמיוחד של   "אמא" ופוצקי. אלדר ושרון ברנטמן אחראים למוזיקה ההולמת האופפת את המחזה.

המחזה כבר הועלה לפני כשש עשרה שנה בבית צבי ובתיאטרון הספרייה.

הבימוי והעיבוד העכשווי של גיל וינברג הוא מצויין. אין ספק כי מדובר בהצגה מיוחדת, לפעמים ספוגה בקטעים קשים – אך המעניקה מבט אחר על נושא ההתמכרויות ומהווה פנינה תיאטרלית מרשימה שתלווה את הצופים עוד זמן ממושך.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.