ביקורת: ביבר הזכוכית– המחזה הנודע של טנסי ויליאמס בביצוע מופתי – קונצרט תיאטרלי עם 4 שחקנים – בית ליסין

מאת חיים נוי

"ביבר הזכוכית" העולה בבית ליסין הוא חוויה תיאטרלית בביצוע ארבעה שחקנים מוכשרים ובראשם יונה אליאן-קשת. הקהל זוכה לצפות ולחוש תיאטרון אמיתי מהו, להתענג על ביצוע מופתי של משחק ובימוי וייתכן מאוד שויליאמס, אם יכול היה, אני מניח, היה יוצא מקברו ומצדיע לה בחדווה רבה.

זו הצגה ידועה ביותר של טנסי ויליאמס שכתב את ביבר הזכוכית ב-1944 ומאז, ההצגה זכתה להצלחה, להפקות אין ספור ברחבי העולם ובארץ, לסרט קולנוע, והיא נחשבת להצגה קלאסית המאפשרת לשחקנים להתבלט ולהפגין יכולות דרמטיות מוצלחות. טנסי ויליאמס נולד ב-1911 במיסיסיפי ולדאבון הלב מת מוות הזוי, בגיל 72, כאשר נחנק משאיפת פקק של בקבוקון עם טיפות עיניים שאותן ביקש להזליף בלילה בשעה שלן בבית מלון בניו יורק.

יש הסוברים, כי המחזה נחשב למעין אוטוביוגרפיה של ויליאמס עצמו והוא מתרחש בתקופת השפל הכלכלי הגדול בארה"ב בשנות השלושים של המאה העשרים. העלילה מתוארת מבעד לעיניו של תום, המחזאי עצמו, בן למשפחה שבה חיים אמנדה, שבעלה נטש אותה לפני שנים, לורה , בת נכה ברגלה , החיה בעולם של אוסף בעלי החיים מזכוכית ותום, העובד במחסן ורוב לילותיו מחפש את החיים והריגושים האחרים בחוץ, "בית קולנוע" כפי שהוא מתריס בפני האימא. אמנדה המתכלכלת בדוחק מחפשת לשקם את חיי הקן המשפחתי הרעוע ולמצוא חתן לבתה, שנטשה לימודיה ואינה עושה בעצם דבר, חוץ מלחלום. המחזר המיועד מגיע בדמותו של ג'ים, חבר לעבודה של תום ומסתבר שהיה אביר חלומותיה בעבר של לורה , אך ארוחת הערב בבית המשפחה נותרת עם הפתעה ושברון לב.

הבימאי גלעד קמחי אפף את המחזה בהברקות בימוי שונות בתצורה של הקפאת מצבים, אורות וצללים, אך במיוחד העניק לשחקנים אפשרות להתבטא בשפה תיאטרלית אמיתית ובכך להעניק לצופים מחזה קטן שכל כולו תיאטרון אמיתי, בועט שלא יישכח במהרה. ההצגה נפתחת בעצם מהסוף ובסיפור המחזה מפיו של תום שבסופו של דבר, בוחר בדרך החופש של אביו ויוצא למרחקים (טוב, רק לצי הסוחר).

עידו ריקלין כתב את הנוסח העברי למחזה והשפה היא עכשווית, בהירה, יפה וברורה.

במרכז הבמה משחקת יונה אליאן קשת המופלאה את אמנדה, סוג של אם דאגנית, המנסה לשמור על משפחתה הזעירה ובמיוחד חרדה לגורלה של בתה, שפרשה מלימודיה ובוהה בבית בלי מעש. היא מעוניינת במחזר לבת. יונה היא שחקנית מדהימה. היא מצליחה להיות האם הדאגנית, סוג של דמות "האם הפולנייה" שרודה בילדיה מתוך דאגה לעתידם. בוחשת בחיים הפרטיים , אפילו של המחזר ולפעמים מבריקה בנוסח הקומדיות האנגליות הסנוביות, בשינוי גוון הקול והשיחה. יונה היא מבכירות שחקניות האופי וכוכב במה זוהרת.  

לורה מגולמת בידי נטע גרטי המשובחת. לורה חייה בעולמה הפנימי וחוששת מהמפגש הכפוי עם ה"דייט" שנבחר לה. היא מקפידה לצלוע קלות, כיאה לנכותה והסצנה שבו מתנפצת חיית הזכוכית היא מרגשת ויפה.סצנה לירית נוספת היא סצנת הריקוד עם ג'ים.

תום, האח הבוגר המספר את הסיפור, מגולם בידי נדב נייטס, שחקן מעולה שמתבלט, כרגיל, משכמו ומעלה. הוא אינו יכול יותר לשהות בבית הקודר ומוצא מפלט בהליכה "לקולנוע" מידי ערב. משחקו הוא ראוי ומצוין.

גל אמיתי מבליח בכישרון נהדר בדמותו של ג'ים, המחזר המיוחל. הוא מייצג את המציאות מול החלום ואת עולם הדמיון מול החיים הקשים של המשפחה. גל  הוא שחקן מוכשר . קטע המחול עם לורה הוא לירי ומקסים.

התלבושות של אורנה סמורגונסקי נאות ומוצלחות, במיוחד השמלה ההזויה של אמנדה, שהיא גרוטסקית ומעניינת.

התפאורה של ערן עצמון היא מוצלחת מאוד. התצורה של הבית הישן והנוכחי המשתלבת זו בזו על ידי קירות הזזה - מצוינת.

אורי מורג עיצב תאורה מעולה.

אמיר לקנר אחראי למוזיקה ובין היתר לשזירת השירים התקופתיים הנפלאים.

"ביבר הזכוכית" היא הצגה קטנה ומופתית. אין לה תפאורה ובגדים נוצצים ואין בה מחולות. היא לא עתירה בלהקה מגוונת. אבל היא בעצם תיאטרון במיטבו. זהו תיאטרון אמיתי.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA , עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.