ביקורת: קרנפים - יצירת המופת של יונסקו בהפקה מרטיטה ונוקבת - בית צבי

מאת חיים נוי

"קרנפים"- מיצירות המופת של המחזאי והסופר הרומני-צרפתי, ממוצא יהודי, אז'ן יונסקו, העולה בבית צבי ברמת גן היא הצגה מרטיטה ונוקבת. הבמאי אלון טיראן העלה הצגה בעיבוד חדש והצליח ללהטט עם להקת השחקנים המוכשרת והתוצאה היא חוויה תיאטרלית ייחודית.

יונסקו מהמחזאים החשובים של תיאטרון האבסורד, עוסק בתיאור בדידותו של האדם וחוסר התוחלת שבקיומו. המחזה קרנפים נכתב בשנת 1958 והוא עוסק באנשים בעיר דמיונית שבה כולם הופכים לפתע, בשלבים,  לקרנפים. כולם הולכים אחרי העדר ומאבדים צלם אנוש. יונסקו ראה בקרנף סוג של מפלצת כוחנית ופשיסטית, דוגמת הנאצים. הקרנף נבחר לשמש סמל למסריו במחזה.

ראוי לציין, כי את המושג התקרנפות חידש העיתונאי אשר נהור המנוח, מבקר התיאטרון ועורך הספרות בידיעות אחרונות, בביקורת על ההצגה של תיאטרון חיפה בשנת 1962. תחילה שימשה המילה רק בהקשר המוגבל של היצירה של יונסקו ואולם דן אלמגור הרחיב את השימוש בה במשמעות המטפורית של היסחפות אחר להט לאומני ברשימתו על המחזמר קברט במעריב בשנת 1967 ומאז השתרשה המילה בלשון העברית. תחילה המשמעות הייתה של היסחפות לאומנית צרה ובהמשך במשמעות של היסחפות אחר הכלל באופן גורף.

העלילה עוסקת במשרד עורכי דין ואולם היא נפתחת באירועים המתרחשים בהפסקת קפה בבית הקפה השכונתי. (בשונה מן המקור). אנשים מעידים על קרנף המתרוצץ בעיר ומתברר כי הוא מעך את הכלב של אחת הנשים שנכנסת חצי מעולפת לקפה. (במקור היא טיילה עם החתול שלה). ברנז'ה , גיבור הסיפור, נראה מוזנח למדי ושתוי וחברו ז'אן תובע ממנו לשפר את מראהו ולהפסיק עם השתייה.

בהמשך, מסתבר כי מכת הקרנפים גדלה והולכת והם אפילו הרסו את חדר המדרגות של משרד עורכי הדין שאינם מסוגלים להיחלץ. העלילה מסתבכת ומסתעפת ובטבורה ההשגות של הנוכחים אם אכן מדובר בקרנפים או בשמועת סרק. בהמשך כולם מתקרנפים ורק ברנז'ה ואהובתו דייזי נותרים בני אנוש יחידים בעיר. ברנז'ה מסרב להיסחף אחר העדר וגם מנסה למנוע מאהובתו ללקות במגיפה, אולם הקרנפת לא פוסחת גם עליהם.

אלון טיראן הפך את ההצגה למעין מופע דיסקוטקי עם DJ אמיתית ולבסוף כולם מוזמנים לפצוח בריקודים לצלילי מוזיקת טכנו מחשמלת.

התנועה במחזה היא נמרצת מאוד וכולם עוסקים במעין ריקוד הקרנפים, קצב שהיה שובר כל אדם רגיל ואולם השחקנים ממשיכים בהתעמלות הזו בשצף קצף נמרץ. הם מופיעים גם כצללים מאחורי פרגוד ענק ושקוף והכול, לפי הקצב הסוחף.

גל בן מויאל מגלם את ברנז'ה, דמות שצצה בכמה יצירותיו של יונסקו, ומגיש משחק מרתק ומרגש. הוא מעין אנטי גיבור ואדיש מוחלט, אולם הוא היחיד שאינו הולך עם הזרם. משחקו משובח ומרטיט.

ז'אן הוא פז כלפון , חרוץ ומטופח, מגיש משחק מעולה ומוצלח. סצנת הפיכתו לקרנף היא שיעור מאלף בתיאטרון.

יעל דובר המוכשרת מגלמת את דייזי, אהובתו של ברנז'ה. יעל היא גם שחקנית נהדרת וגם רקדנית ומתעמלת שכאילו עשויה מגומי. סצנות התנועה שלה הן מופלאות ויכולותיה הם פנינים.

יאיר בלוך מגלם מצוין את בעל בית הקפה ואת מנהל המשרד, מר פאפיון.

אלי אשכנזי מצוינת כאישה עם הכלב ויש לה איכויות משחק משובחות. נעמה פורת מוצלחת מאוד כמלצרית וכגברת בוף המדווחת על הפיכתו של בעלה לקרנף והיא בעקבותיו.

כמו כן מצוינים איציק מלמד, איתי שלו, אלונה לובנברג וניר לוגסי.

אסף צפור תרגם את המחזה והוא רהוט ועכשווי.

דינה קולסון עצבה את התלבושות הנאות והמיוחדות ואת התפאורה המינימליסטית, המורכבת מקוביות וממסך הפרדה שקוף ועליו מרצדים הצללים. יעקב סליב עיצב את התאורה שהיא חלק בלתי נפרד מההפקה. נרקיס טפלר אחראית למוזיקה ולביצוע החי ממרומי הבמה.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.

צלם - יוסי צבקר