לה"ו
ממצרים הוציאנו! לקבל את תורתו !!!
או – איך לרפא את ה'שריטה' שלך... ? שלב ג' המשך למאמר מהתוועדות הר' מליובאוויטש בשיעורי הרב כלב - מועבר בסיגנון אישי
פעם... כשעוד הייתי ילדה מתבגרת, שלב של התמרדות מסוימת, בגורמים מסוימים... חשבתי... לא חשוב מה אני עושה... הרי אני יודעת שהוא אוהב אותי... אז מותר לי הכל!
זה נכון.
השם כל כך אוהב אותנו, ככה, כפי שאנחנו!
הרי כך בדיוק ברא אותנו...
עם זכות בחירה מופלאה שכזו... לקבל את תורתו... ולהיות באמת קרובים, אליו ולאהבתו...
או...
שלא לקבל את התורה שלו... (לא רוצים אמת!).
ובמקום זאת... להשתעבד ליצר (האוהב המפתה. האגו.) הניזון מנקודת האור הזו שבתוכנו בדיוק, נקודת החיבור אליו-יתברך... בחשבו שזה הוא פה המלך. אין אמת!!!
בדרך כלל, כולנו מרגישים כיהודי אחד... אדם קדמון... את נוכחות האל בקרבנו, במובן זה או אחר. כל יהודי ימצא את דרכו לבית הכנסת... ביום הכיפורים, או כמעט כל יהודי. זהו יום המאחד את כולנו כאחד באהבת השם... נזכרנו... אבינו, מלכנו... שרק עם קיום מצוותיך אנחנו באמת קרובים אליך... כמו שצריך ... ולא בעצת היצר... אנא סלח לנו. חטאנו בפניך, המלך... סלח נא. באמת... סליחה.
האם נרצה, לעשות כולנו, למען נוכל להתקרב אל הגאולה בצעד אחד נוסף?...
המצווה, אותה אנו מתקשים לקיימה היא... 'ואהבת'. אמנם רק בנסיבות מסויימות...
'הוא לא בסדר איתי...!' 'זה בגללה אני מרגיש ככה...!'
זה לא הם. זה אנחנו. שמאפשרים להם את זה. במקום לקחת שליטה ואחריות על רגשותינו.
אלו הם סממני החברה הגברית, והאגו שהשתלט מקרבנו, על שאוהבים אותנו שם למעלה... כל כך!...
'הרי אני כל כך! ... אז תאהבו אותי!'- או- 'תראו כמה שאני... הכי!'. מ'ואהבת' עשינו, כחברה אנושית, משהו מעוות. אנו תובעים זאת מאחרים, בזכות היותם מחוברים אל האור ואוהבים כלפינו. 'אתה אוהב אותי? או.קי. אז עכשיו אתה צריך להיות ככה...!. הרי אתה הבן/בת/אבא/אמא/חבר-ה/... שלי ועל כן צריך להיות בשבילי כמו שאני רוצה, לא כפי שהינך מעצם היותך." יש לנו הנטיה להשתלטות מוחלטת של רשת האגו, מקרבנו-חוצה. רשת, המושתתת על פחד מלהרגיש קטן ופגיע מול אור-האינסוף שבתוכנו ובאחר, ואשר מונעת מכוח-המדמה של שקר האגו (המשכנע: אתה לא יכול להתמודד לבד עם אמת היותך כזה), הפועל בכוחניות רכושנית- שתלטנית- תובענית. (ומשכנע: תסמוך עלי, לא על עצמך ועל השם שבקרבך). במינון הנכון, אנו פשוט מציבים גבולות באמצעותו, איך להיות כלפינו. ולא שבויים תחת שליטת קליפתו של צד זה (הוא היצר). שמים אותו במקום. מ-שרת לעליון. ולא ההיפך מזה...
בואו ננסה לעשות פה קצת סדר.
אנחנו צריכים ללמוד לאהוב. את העולם כולו. ומעבר לזה, את עצמינו. מה שאומר, להתחבר עם האור שבנו. ולהשפיע בו. אחר כך, זה כבר יתחבר עם האחר שעושה בדיוק כמוני. זה אהבת אמת. לא משהו אחר. לא צריכים לאהוב אותנו, בזכות שאנחנו כאלה כל כך - אהבה לאגו, בניגוד לאהבת האמת.
זה השם שבתוכנו כל כך. אנחנו, כרגע כחברה, (מזוהים יותר עם) הכוח הרע. אגו מאניה.
עד כאן.
בעצם קבלת נקודת החיבור אליו-יתברך, הפנימית שבנו... קבלת היותנו פגיעים. בעצם זה, יוצא האינדיוידואל שהננו, מהגלות, אל האור. יש אמת.
ומכאן,
מההכרה בנקודת האמת, שמנגד לסילוף של האגו, המונע-מפחד (שלא יקבלו אותנו כפי שהיננו), הכל בסדר. מתוכנו יש אהבה. קבלת המייחד אותנו מעניקה לנו את זה. לא מושפעים עוד. משפיעים. הכל מתהפך לטובה. מעצם האמון באהבה ובטוב, בעצמנו, אנחנו בחיבור עם הכוח הטוב! הכוח היוצר! ניצור חברה חדשה.
ורק אנחנו האחראים לשינוי הזה. אנחנו כחברה שלמה, וכאינדיוידואל שבתוכה. אני ואתה נשנה את העולם.
האני האמיתי יוצא מהגלות. משבי.
סוד השכינה בינינו. אהבת אמת. אנו הופכים בעלי הערך העליון שלנו, הפנימי. ולא ערך שקרי, זה שהחיצוני מקנה לנו, בזכות היותנו 'של' או היותם 'שלנו' - או בזכות אהבתו של מישהו - או אף העולם כולו, כלפינו. אלא פשוט בזכות עצמינו. עצם היותנו מחוברים אל האור שבנו. השם אוהב אותנו באמת. יש אהבה בעולם הזה. לא צריך יותר להישען על הבלי שווא ולהתרחק עוד ועוד ועוד מזה. יש אמת. תורת אמת. שבתוכה, הוא מתקיים ונגלה באורו, מחובר לאור הפנימי שבנו. איחוד פנימי אוהב.
ישתבח שמך לעד.
חברה המושתתת על ערך שהחיצוני מקנה, היא חברה שאין בה נשמה. אור העליון בגלות. גלות של אגו.
ממצרים הוציאנו. ועכשיו בעזרתו יתברך, שוב נצא.
נצא, בעזרת השם, מהשבי.
עוד היום, נעשה כולנו, אם ירצה... את הצעד הקטן הזה.
האהבה מתחילה פנימה מתוכי. אני המשפיע (אור) על העולם כולו. לא תובע זאת מאף אחד. ומי שמתייחס אלי ככה... אני רואה לעיני האגו והאמת. כמה הוא רחוק... אני מפסיק להיות מושפע מזה. משפיע, במקום זה. מהיום. מעצם היותי. מחובר. באמת. לאהבת השם. פשוט להיות זה.
כי... "אהבה"... מסוג זה, שהאגו מפתה לה, שאינה כלל באה מההשפעה שלנו, בנקודת החיבור לאור הנשמה- לאמת- אליו יתברך
היא לא אהבה... כי אם פירוד מהאור. שהוא (האגו), יוצר על הילד שבנו, הוא הרגש, בדמותה, ובכנותו זאת אהבה. השקר אומר אני אמת.
זהו כוח חברתי רגשית לא מעובד. כח מה?!. זהות שקרית. הסמכות היא פה חיצונית במקום ההישענות על הסמכות הפנימית. השם, הוא המלך האמיתי, הסמכות האמיתית, והוא יתברך נמצא בתוכנו. ניצוץ אלוקי. השם הוא האלוקים.
נתעורר לנשמה. הכוח האמיתי.
יש אמת. יש אותי. לא איפה שחיפשנו. אם בכלל האמנו בקיומה... בעצמי האמיתי.
עלינו ללמוד להכיר בכוח הפנימי האוהב שבתוכנו, האמת, ולשאוב מתוכו ולהעניק לאחרים ולנו ממנו. לשעבד את האגו לו, בזכות מציאת האור, נקודת החיבור אליו יתברך. במקום שנעשה ההיפך מזה - ונתבע כוח רגשי, שאנו חושבים שהוא אהבה, מבחוץ.
נישען פנימה, על הרגשות האותנטיים שלנו, לאהוב, ואותם לאשר, בשכלנו המחובר אל האור להשפיע עליהם. ככה זה בסדר.
אהבה היא חיבור אל האור, רצון האור בשבילנו. היא נובעת מהאמונה בטוב, שהוא אכן רוצה לנו, ובטוב שבנו. ושיש אותו שם בשבילנו באמת.
היא השגת עצם החיבור (ממנו ינבע הכל), לאור הגנוז בנפשו של כל אחד ואחד מאיתנו פנימה... וההשפעה מחיבור זה... על עצמנו ועל העולם כולו... ואהבת לרעך כמוך.
נלך אל מעבר לכאב הפירוד שיצר האגו. עלינו לעבור דרכו, דרך כאב זה. באמונה שלמה. בבטחון גמור באהבת השם שלצדנו. שנוכל להתמודד עם זה. היש לאל ידינו.
נצא (נשובה אליו... הביתה, לבית המלוכה... נפנה את הפנים פנימה... לאמת. נפסיק להפנות לה עורף... מהשעבוד לפרעה- אותיות עורף.) משעבוד החברה, הגברית במהותה, על נשמתנו. נצא משעבוד לערך, שהחיצוני מקנה לרגשותינו ולמהות האהבה שבתוכנו. ערך שקרי.
הווה אומר, רגע ברגע, לתור ולבקש אחר האמת... שמעבר לשקר הגורף של האגו.
נהפוך את שקר האגו, קרש, במקדש הפנימי הזה, שנבנה למען שמו, בתוכנו. הכל שטויות. רק אמת.
וביחד, בעזרת השם, כולנו נעשה.
בייחוד בימים טרופים אלו, בהם דין מרחף מעל ראשנו... ימי ספירת העומר. בהם טרפה מגיפה, לא עלינו, את תלמידי רבי עקיבא, על שלא ידעו איך לכבד את אחיהם... ואולי, לצאת מה'שריטה' שלהם...
כי ודאי לא ידעו הם לכבד את ערכם הפנימי... את נקודת האור שבנפשם והחיבור אל העליון, שאכן היו מחוברים מאוד אליו. ודאי תבעו הם אהבה זה מזה, בזכות קיומו של ערך זה בתוכם... השם אוהב אותם... ואהבת לרעך כמוך!... תאהב את עצמך, ואת אחיך, בחיבורך אלי, בן. אל תתבע זאת מהם. תרעיף מאהבתי אליך, מעצם החיבור בינינו, על העולם סביבך. ועוד יותר מזה, תניח לכולם, שיהיו אשר יהיו. זה תלוי במידת החיבור שלהם אלי. אינך תלוי בהם, במה שאתה מרגיש. צא מן השבי והגלות. ותאיר לשבויים, ברוב חסדי עליך.
כי לאהוב... זה בראש ובראשונה, יחס מכבד זה לזה, לערך העליון שבתוכנו- לאהבת האמת. חיבור פנימי אמיתי, בינינו לבין הגואל שבנפשנו. נרים את ידי משה. המושיע הפנימי. נרים את הצד הזה, ונצא מהגלות. נהיה באמת.
זוהי חברה גברית במהותה, בה כולנו חלק.
הזמן לצאת מהשבי שגדלנו, כולנו כאחד, לתוכו.
הזמן להיות באני האמת... בלי שום פחד כלל להיות פגיע באמת...
כי כולנו כאלה... פגיעים...
כולנו כאחד... בעלי פגיעות, הזכה במהותה (הנפש האלוקית, בניגוד לנפש הבהמית המחוברת לכוח האגו כשליט) מכל צורך להתגאות בגדלות, שאינה כלל שלנו... בחיבור הנכון שלה אל אור העליון, האמת שמעבר לקטנותנו, הגדולה מהחיים, בעצם החיבור הזה. השם הוא האלוקים.
נרחיק נדוד, מן החברה עליה גדלנו... נרחיק עוד ועוד ללכת מהתניות של תדמית ומכל מה שיש או אין לנו, שיגדיר את 'ערכנו'.
אין לנו, בנקודה הזו, שום ערך כלל. כחברה.
אבל... אור... בוקע בדיוק ברגע זה, ממש... עמוק מתוך נפשנו...
זמן הגאולה קרב. השילו את המניעים להתבונן בגדלותי... חיה היא בקרבכם... רק שם תוכלו למצוא אותי... כי מעולם לא עזבתי אתכם. יצרתי עבורכם עולם... שיאפשר לכם... להעלים אותי בתוכו... הלכתם רחוק, בנים אהובים... אך לנצח האמנתי בכם... שהרי... נשמה... שנתתי בכם... טהורה היא
קדושים תהיו כי קדוש אני. מחכה אני להתעוררותכם. יש לכם... עוד ימים ספורים בלבד כדי שנוכל באמת להתאחד... האם תא(ה)בו לקבל את תורתי?...
מי להשם אלי.
©כל הזכויות שמורות לסיגל.
מחברת הספר, 'כי הוא יודע תעלומות לב'.