ביקורת: הנדלניסטים – בכורה למחזה שגרף פרסי טוני ופוליצר

מאת חיים נוי

אם אתם בעיצומה של עסקת נדל"ן או מתכננים כזו, לא בטוח שכדאי לכם לצפות בהצגה החדשה "נדלניסטים" מאת דיוויד מאמט, המועלית בבכורה בבית צבי ברמת גן. מצד שני, אם אתם בעיצומה של עסקת נדל"ן או מתכננים כזו, יתכן מאוד שדווקא כדאי מאוד שתחושו ואף רצוי שתצפו בה ושם, ודאי, תפגשו לצידכם, עוד כרישי נדל"ן מחייכים בהנאה. שכן, הנדלניסטים הוא מחזה מריר-מתוק הלוקח אותנו לגיחה קצרה ואימתנית אל מאחורי הקלעים של עולם העסקאות בנדל"ן וחושף כמה אמיתות או סודות מבפנים. לא בטוח שתאהבו אותם, אבל כדאי מאוד שתדעו את כל האפשרויות.

בהצגה שנכחתי ישבו לצידי כמה נדלניסטים, חנוטים אף הם בחליפות כמו השחקנים על הבמה והם געו בצחוק כל אימת שהובלחה שנינה או פעולה הזויה מנבכי משרד הנדלן היוקרתי משיקאגו. טוב, אחר כך התברר שהם רק היו הורים של שחקנים וסתם לקוחות בפוטנציה.

המחזאי דיוויד מאמט עבד בעצמו במשרד נדלן בשנות ה-60 המאוחרות. הוא כתב את המחזה ב-1982 והפרמיירה בלונדון הייתה ב-1983 ושנה אחר כך בברודווי. ההצגה רצה שם שנה ובדרך קטפה מספר פרסי טוני. לפני 5 שנים חזרה לשם ההפקה והפעם עם השחקן הידוע אלן אלדה ושוב זכתה בטוני, בפוליצר, בפרס אוליבייה ועוד פרסים.

המחזה מציג חלקים מיומיים בחייהם של סוכני נדלן משיקאגו, נואשים לעסקאות ובדרך מוכנים לבלוע כל מי שייפול לרגליהם. הם מוכנים להסתכן במעשים בלתי מוסריים ואף פליליים, לשקר ואפילו לגנוב חומר מקצועי ואחר לעבור למשרד מתחרה.

המחזה שבכלל אינו משקף את עולם הנדלן המוסרי והישר בארצנו, למשל,  מציג את המציאות האכזרית של הכלכלה החופשית באור ביקורתי ומעלה לדיון נושאים כגון הזכות לפרנסה בכבוד, ביטוח בריאות, פערים חברתיים וחופש בחירה.

מאמט עיבד בשעתו את המחזה גם לסרט מצליח עם ג'ק למון, אל פצ'ינו, קווין ספייסי , אלק בולדווין ועוד.

הנדלניסטים שלנו שעל הבמה בבית צבי ברמת גן הם שועלים ותיקים וחלקלקים. הם לובשים חליפות ועונדים שעונים יוקרתיים, מגולחים למשעי ומסופרים (אוי, מה עוללו לכם החבר'ה מבית צבי).

גילי אמיתי הבמאי היטב ללהטט עם חבורת השחקנים הצעירה והתוצאה היא הצגה חביבה, עניינית ולא מסורבלת, הפוקחת אור על עסקאות נדלן ושיווק בכלל.

מונולוג הפתיחה בביצועו של יוני קצב הוא מבריק. בנוסף לג'ל בשיער שלו. יוני מרביץ שיעור מרשים ועונה לשאלה :כל מה שרציתם לדעת כיצד מוכרים נדלן בכל מחיר וכיצד להתעשר מכך, כמובן. יוני מציג משחק מעולה, קולח .

חייקה מלכה כריצ'ארד איש המכירות השנון והמשופשף הוא שחקן מדהים. משחקו הוא מצוין והוא שוחה על הבמה בכישרון רב.

עידו אדלר כשלי לוין, הנדלניסט שמתפתה לגנוב את החומר במשרד הוא טוב מאוד. משחקו אמין וישיר. בתחילה, נראה שדיבורו קצת בלתי ברור אולם בהמשך מתגלה שחקן צעיר עם יכולות יפות מאוד.

יניב בומברג, כלקוח התמים, מרשים בדמות האפיזודית שהוא מגלם. אין לו הרבה טקסט, אבל ההתנהלות שלו היא מיוחדת במינה. ניסיונו העקר לבטל את העסקה, "כי ככה האישה אמרה", נוגע ללב. תוך 3 ימי עסקים הוא יוכל כמובן לבטל את הצ'ק, אך הבעיה היא שהצ'ק כבר נפדה או שימי העסקים הפכו כבר מזמן לשבוע עסקים. ליניב פוטנציאל משובח.

שי גברי כג'ון מנהל המשרד מוצלח והוא משחק כהלכה.

אבי כהן כביילין, שוטר או מישהו אחר, שלא בדיוק ברור מיהו, הוא דמות שלא כדאי להיתקל בה בחשיכה. הוא רועם בקולו ורואים שהוא שחקן מקצועי השוחה ללא עוררין על הבמה.

מאיר בנימיני כאהרונוב הוא דמות חיוורת במשרד ולכן, מצליח לגלם את התפקיד בכישרון רב ונעים.

טל דנינו כנדלניסט המפתה את עמיתו לביצוע פשע, מצליח לעורר אמון בדמות שהוא מגלם. הוא חלקלק ומשחק טוב מאוד. הבעיה היא דווקא אולי בהדרכת הטקסט. שכן, למרות ששפת הנדלניסטים בהצגה היא בוטה, וולגרית ומשובצת בגידופים, הרי שהם בעלי הופעה מרשימה, לבושים טיפ-טופ, מחזיקים בכלי רכב יוקרתיים. אבל, הם צריכים לדבר עברית כהלכה. לא ייתכן שבטקסט המושמע מפיו ישמעו שגיאות צורמות ואין זה קשור כלל לסלנג או לקללות הבוקעות לא הרף. כך למשל אין לומר עשר דולר, עשר אחוז, חמש עשרה דולר וכו' במקום עשרה דולרים חמשה עשר אחוז וגו'. ואחר כך אני עוד שומע צעירה מאחורי מבקשת מבן זוגה עשר שקל לשתיה במזנון. רוצים לגדף, בבקשה. אבל, אל תהרסו את העברית.

אירנה שר אחראית לתלבושות המעונבות ולשעונים (מסין), דורי פרנס תרגם בהצלחה את המחזה, מירב יצחקי הציבה תפאורה פרקטית ומוצלחת של משרד ובית קפה ורמי לאוסן ששון ניהל את התאורה שבזקה אור במקומות הראויים וכהלכה.

זיו מאיר הדריך את השחקנים בטקסט ואכן היו בו גם קללות ברוסית ובשפת רחוב, תואמות ,בערך, למקור האנגלי.

הנדלניסטים או במקור גלנגרי גלן רוס הוא מחזה המאיר פינה מעולם אנשי התיווך והמכירות של הנדל"ן וכדאי שנכיר גם זווית זו, שהיא בהחלט לא מייצגת, אבל מבדרת מאוד.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.