ביקורת: רחוב – בכורה למחזה שהוכתר אחד הטובים במאה ה-20

מאת חיים נוי

הייאוש והתקווה שזורים להם אצל עלובי החיים, הגרים בשולי החברה, בשלל תמונות מהרחוב המוכה אבטלה. רחוב ,פרי עטו של המחזאי והשחקן הבריטי ג'ים קארטרייט, עלה השבוע בבכורה בבית צבי ברמת גן ומשרטט נאמנה את המתרחש בשנות ה-80 בצפון אנגליה מוכת האבטלה .רוח הנכאים וגם השאיפה לעתיד ורוד יותר מתאימים גם לימינו אלה, שכן לאבטלה ולמאבק בעוני אין תיחום גיאוגרפי והוא מתאים לכל אתר.

המחזה רחוב זכה בשלל פרסים ונבחר לאחד מ-36 המחזות הטובים ביותר של המאה ה-20. קארטרייט – בן 52- העלה אותו ב-1986 והיה זה מחזהו הראשון. ההצגה הופקה גם כסרט טלוויזיה ב-1987 ועברה לברודווי שנה לאחר מכן, שם כיכב בה השחקן ג'ון קוסק.

רחוב אינו מחזה שיגרתי, אלא קובץ של תמונות המאירות צדדים מגוונים מחיי התושבים באותו קטע מגורים, מוכה דלות ואבטלה. אנו פוגשים שם נערי רחוב פוחזים, נערות הכמהות לאהבה ולבית חם, יצאניות רחוב וגם גברת חסודה שכבר עברו עליה ימים טובים, כנראה ברחוב והיא עורגת לאותם זמנים, מושחת פניה הקמוטים בשפתון עז וב"פודרה" לבנה המפריחה אדים לבנבנים החושפים את מלוא עלבונה.

ההצגה אינה מקשה אחת וישנם קטעים איטיים ולא קולחים ומצד שני ישנן אפיזודות ייחודיות ומבדרות. אוסף המערכונים, תמונות או קבצי ההווי הזה מתקבץ למעין בבואה של אותו רחוב בן בלי שם.

הבמאי טליק ניניו העלה הצגה שהיא לעתים מרגשת ונוגעת ללב, לעתים אירונית ומצחיקה ולעתים פושרת.

צוות השחקנים מתמודד בהצלחה בשלל דמויות שעליו לגלם, רובם משחקם במספר תפקידים ותחפושות בעלי ניגודים שונים: עולצים או מיוסרים, אוהבים ורוגנים.

אלינור פוגל מפליאה בגילום שתי דמויות מיוחדות: הזקנה הבלה העוטה על עצמה "אודם", אבקת "פודרה " מעלת עננה לבנה ומציירת גבות קריקטוריות המעניקות לפרצופה דיוקן עלוב , שמהווה בבואה לעברה המפואר, כגבירת הרחוב, לכל המרבה במחיר. בקטע אחר היא הנערה שצדה לה חייל מנומנם וייתכן קצת שתוי, המוטל שרוע על מיטתה והיא עוגבת עליו ומצפה לחיזור ולהתעלסות שייתכן ולעולם לא תגיע. משחקה לאורך כל המופע הוא ראוי ומשובח.

הילה הרלינג מגלמת אף היא מספר דמויות, יוצקת עליהן גם חיוך וגם קדרות. הילה היא שחקנית טובה מאוד ומרשימה. בעלת נוכחות בימתית ומשחק מעולה.

אביב לירון כפרופסור וכאדי, מגלם גם גברבר השוחר לטרף קל וגם נווד בלוי המתהדר בתואר הבומבסטי, לתפארת הרחוב ההזוי. אביב יודע להפגין נוכחות בימתית נהדרת ומשחק קולח ומשובח.

אסתי שיגאני היא נערה נוצצת ונחשקת הכמהה לריגושים. משחקה אמין ויפה, מקצועית ובעלת יכולת משחק נפלאה.

מיכל דויטש עוטה מספר מחלצות, משחקת טוב מאוד, מרגשת וגם מעלה חיוכים.

ענבר גל כנערה המתבגרת , הכמהה לבחיר לבה והשואפת להימלט מביתה הדל, מפגינה יכולת מצוינת ומשחק ראוי וטוב.

שחר מור הוא המספר של ההצגה. הוא מצליח להעביר את הנוכחות שלו על הבמה לאורך רוב מהלך המחזה בצורה מדויקת , טובה ומוצלחת.

אביעד מליחי מענג במיוחד בתפקיד הבעל בחלון המרפסת וכדי.ג'י העולץ . מחליף תפקידים בצורה מוצלחת ויפה.

ענת גופמן בשלושה תפקידים משחקת טוב מאוד ובעלת נוכחות בימתית חזקה.

שי גברי מצליח במיוחד כחייל מנומנם להפגין יכול משחק ללא מלים ואפילו עם תוספות, השמורות פעמיים בפיו....

ציון חורי מגיש משחק ראוי וטוב מאוד.

טל דנינו מחליף תפקידים בזריזות וביעילות ומשחקו מוצלח מאוד.

הנוסח העברי של עידו ריקלין הוא נכון ותואם לרוח האירועים ומיקום המחזה.

התפאורה של אבי שכוי היא פשוט זבל, שכן הבמה מלאה בגרוטאות, אביזרים בלואים, גבבה אחת מלאה של סחי – אבל נכונה ונאותה ומוצלחת מאוד.

אירנה שר אחראית לתלבושות והן תואמת את הדמויות הבלויות, נערות הרחוב והבגדים הנאותים לכל אחד מן התפקידים.

דולב ציגל שעל התאורה התמקד בהבזקת אורות וצללים מתאימים לכל אחת מן התמונות ובהצלחה.

קארטרייט כתב את המחזה כביקורת נגד המציאות החברתית-כלכלית הקשה ששררה באנגליה בתקופת מרגרט תאצ'ר. המחזאי פרש בפני הצופים תמונה של רחוב שבו מתרוצצים שלל של טיפוסים, באמצעותם החיים בדלות נראים אפילו משעשעים , אבל גם התענוגות והשעשועים שלהם הם מעוררי רחמים.

האנשים הללו שבמחזה הם שרדנים: חרף החיים הקשים הם מבקשים לנצל כל רגע וליהנות מהם ואין ספק שלמרות שאין מדובר בהצגה גדולה , זוהי תמונה רחבת יריעה הבוזקת אור על פינה חשוכה זו שמתאימה בעצם לכל עיר ומדינה .

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, לשעבר עורך ראשי סוכנות הידיעות עתים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.