אילן נכנס לחדר, גבר גבוה, מרשים, כתפיים רחבות, התיישב ומיד התחיל לדבר, נראה היה שאילו היה שותק לעוד רגע, המילים לא היו יוצאות. "באתי כי אני מיואש, אני לא מצליח למצוא את האחת, אני מתחיל לחשוב שלעולם לא אגיע למקום הזה של המנוחה והנחלה, לאיזון ולהרמוניה עם עצמי", אמר.  

"איפה הקושי?" שאלתי את אילן, "אתה יוצא לדייטים?"  

" בלי סוף" הוא השיב, "אני יכול לצאת שלוש-ארבע פעמים בשבוע, עם בחורות שאני מכיר באינטרנט, שחברים מכירים לי, שאני מכיר על הדרך. אבל בדרך כלל זה מסתיים אחרי הדייט הראשון, מקסימום שני".  

"למה זה?" הקשיתי.  

" לא יודע להסביר, פשוט תחושה שזה לא זה, הן כולן ברמה גבוהה, נראות טוב, ועונות על תנאי הסף שלי. לא רק זה אלא שבדרך כלל אנחנו מגיעים למיטה בערב הראשון ואם לא אז בדייט השני".  

"ואז?"  

"אני מאבד עניין, לא בגלל הסקס, לא בגלל שכבשתי, אלא בגלל משהו שלא ברור לי. אני פשוט יודע שזו לא תהיה הבחורה שאיתה ארצה לבלות את כל ימיי. אני פשוט מיואש, נראה לי שנועדתי להיות לבד".   

התחלנו לעבוד, ומה שנראה בהתחלה כאימון למציאת זוגיות הפך תוך זמן קצר לתהליך עמוק יותר של ייעוץ. "ספר לי קצת על הבית שבו גדלת", ביקשתי מאילן.  

"גדלתי בבית נורמלי לחלוטין, משפחה מושלמת כזו, אמא מורה, אבא רואה חשבון, אח ואחות, אני הבכור. גדלנו בשכונה טובה, הייתי בצופים, שיחקתי כדורסל, הייתי מאוד מקובל בכיתה, גם על הבנים וגם על הבנות".  

"וההורים, איך היתה הזוגיות שלהם?" התעניינתי.

ההורים הציגו תמיד חזית אחת

מין בור שחור וריק שמחכה שמישהו ימלא אותו