בארץ נוצרת פסולת בהיקף של כ-6 מיליון טונות בשנה: כ-5 מיליון טונות שלפסולת עירונית (של משקי בית) ומיליוןטונות של פסולת תעשייתית. משמעות הדבר היא כי כל תושב מייצר כ-1.5 ק"ג פסולת ביום. בשנים האחרונות כמות הפסולת הנוצרת גדלה מדי שנה בכ-4% ומגמה זו צפויה להימשך בעתיד הנראה לעין.

נכון להיום רק כרבע מהפסולת הנוצרת ברחבי הארץ זוכה למיחזור כלשהו, בעוד שאר הפסולת עושה את דרכו למזבלות, שם הפסולת מוטמנת באופן סופי. זאת בשונה מהמקובל במדינות האיחוד האירופי ובמדינות צפון אמריקה, שם רוב הפסולת עובר מיחזור ברמה כזו או אחרת.

בעשורים האחרונים, בעקבות ירידת מחיר הציוד האלקטרוני, חלה עליה דרסטית בקצב הרכישה של מכשירים מסוג זה. די אם נזכיר, כי בעשור האחרון ירד מחיר הציוד האלקטרוני (כמו: מחשבים, טלפונים סלולריים, מדפסות, טלוויזיות) בכ-90%, כדי להסביר את צמיחת הצריכה של ציוד אלקטרוני.

הפסולת האלקטרונית מהווה בשנים האחרונות קרוב ל-100,000 טונות וקצב גידולה גדול בהרבה מקצב הגידול של שאר סוגי הפסולת. המדיניות הנהוגה כיום ע"י המשרד להגנת הסביבה היא להפחית את שיעור הפסולת המופנה להטמנה ולהעלות את שיעור הפסולת המופנה למיחזור.

שתי הדרכים העיקריות לביצוע המדיניות של החוק להפחתת פסולת אלקטרוניתהיא ע"י שימוש חוזר במכשירים אלקטרוניים (כמו: תרומה של ציוד ישן לשימוש) או ע"יביצוע מיחזור, שבו מפרקים את הציוד האלקטרוני לחלקים ומשתמשים מחדש בחלקים בעלי הערך.

דרך נוספת לטיפול בפסולת ציוד אלקטרוני (אם כי לא נראה כי תצבור תאוצה בשנים הקרובות) היא באמצעות הפקת אנרגיה מפסולת. זו שיטה שנועדה להפיק אנרגיה מפסולת בצורת חום או חשמל, בה בעת פירוק הפסולת נפלטים גזים רבים אשר מהם ניתן להפיק אנרגיה, מעבר לכך שהתהליך מפחית את הנזק הסביבתי של הפסולת האלקטרונית.