טיפול בשפכים הוא דבר שבשגרה בימינו. יחד עם זאת, לקח לנו הרבה שנים להטמיע את המושג ולהפוך אותו לברירת מחדל. חוק הרשויות המקומיות שנחקק עוד ב-1962 קבע כי על כל רשות מקומית להסדיר מכוני טיהור ולהזרים את הביוב אליהם. בפועל, במשך עשרות שנים הוזרם הביוב לים ולנחלים, מה שגרם לזיהום של מימיהם ושל מי התהום. רק כעבור 34 שנה, בשנת 1996, הותקנו תקנות עדכניות בנוגע לטיפול בשפכים, מונו אנשי מקצוע והוטלו קנסות על אותן הרשויות שלא מבצעות את תהליך הטיהור כהלכה. בעקבות פעילות אינטנסיבית זאת מצב הנחלים, בארות המים ומי התהום השתפר.

טיפול בשפכים מיועד לשתי מטרות עיקריות. המטרה האחת היא מניעה של זיהום. המטרה האחרת, ולא פחות חשובה, היא מחזור מים. המשאבים הטבעיים שלנו מוגבלים, וכל חורף יבש משאיר את חותמו על מפלס הכנרת. לכן חשוב ביותר למחזר מים. טיהור המים והפרדתם מהפסולת נעשים במתקני טיהור שפכים, או מט"שים.

מתקני טיפול בשפכים מופעלים על ידי הרשויות המקומיות, כאשר המדינה מפקחת על תקינות הפעילות באמצעות משרד הבריאות ומשרד להגנת הסביבה. בנוסף, המדינה מתקצבת את הקמתם ואת תפעולם. השיטות העיקריות של טיפול בשפכים המקובלים בארץ הן טיפול מכאני-ביולוגי ושיטת הבוצה המשופעלת.

השיטה המכאנית-ביולוגית מבוססת על טיפול בשלושה שלבים. בשלב הראשון מבוצע טיפול מכאני, הכולל סינון, שיקוע והרחקה של פסולת אורגנית ושל חלקיקים מרחפים. בשלב השני מבוצע טיפול ביולוגי, הכולל פירוק של החומרים האורגניים, שיקוע הבוצה וחיטוי אשר מיועד לחסל פתוגנים למיניהם. בשלב השלישי מבוצע טיהור ביולוגי וכימי, במסגרתו מורחקים ממי הקולחין חנקן וזרחן, ומבוצעים סינון וחיטוי נוספים.

טיפול בשפכים בשיטת הבוצה המשופעלת מבוסס על הזרמת אוויר תוך כדי ערבול השפכים הנמצאים בבריכות מיוחדות. כתוצאה מכך מתפתחת בבריכות אלה אוכלוסיה של חיידקים, אשר מפרקים את החנקן ואת החומרים האורגניים, והופכים אותם לביומסה או לגז. לאחר מכן מבוצע שיקוע, אשר לאחריו ניתן לקבל מי קולחים להשקיה במקומות המרוחקים ממי תהום.

לסיכום, טיפול בשפכים מבוצע כיום במתקני טיהור מתקדמים, מה שמאפשר למנוע זיהומים ותחלואה, ולחסוך במים. שימוש במים מושבים, או מי קולחים, נפוץ ביותר בחקלאות ובתעשייה.