בעידן התעשייתי בו אנו מצויים כבר כמאה וחמישים שנה כמעט כל הייצור נעשה במפעלים, תוך שימוש בציוד מכאני ובחומרים כימיים שונים. תוצאת הלוואי של פעילותם של בתי חרושת ובתי מלאכה גדולים היא פסולת רבה ומזהמת. לאחרונה גברה המודעות לחיוניותו של טיהור שפכים תעשייתיים. המפעלים מחוייבים בביצוע פעולות מסוימות המונעות את המשך זיהום הסביבה. כמו כן, פותחו שיטות לטיהור שפכים תעשייתיים ולהשבת המים המזוהמים לשימוש חוזר או אל האקוויפר.
למרות ההתקדמות הגדולה שהושגה בנושא טיהור שפכים תעשייתיים, המצב עדיין אינו מזהיר. מפעלים רבים מחזיקים במתקני טיהור מיושנים, כך שהמים המטוהרים לכאורה אינם עומדים בדרישות התקן. לחלק מהמפעלים עדיין אין מתקני טיהור והם מזרימים מים מזוהמים אל הים, אל האגמים או אל הקרקע. גם מי ההשקייה, העשירים במלחים ובחומרים כימיים אחרים (לעתים רעילים), חודרים אל מי התהום. לכן האקוויפר שלנו (גם אקוויפר ההר וגם אקוויפר החוף) מזוהם, ועדיין מגיעים שפכים לא מטוהרים אל הנחלים.
טיהור שפכים תעשייתיים נועד לזרז את פירוק החומרים המזהמים, ולהפריד אותם מהמים. כתוצאה מכך מי הקולחים יכולים לשמש אותנו למטרות שונות או לחזור אל האקוויפר מבלי לזהם אותו. בארץ קיימים כמאתיים מכוני טיהור מסוגים שונים, כאשר הגדולים שביניהם נמצאים בגוש דן ובחיפה.
השיטות העיקריות של טיהור שפכים תעשייתיים הן טיהור באגני (בריכות חמצון) וטיהור בשיטת הבוצה המשופעלת. בשתי השיטות מעודדת התרבות של חיידיקים הניזונים מהלכלוך שבמים, על ידי אספקת חמצן הדרוש לקיומם. בשיטת בריכות החמצון החמצן מגיע ממישור פני המים, ולכן האגנים צריכים להיות גדולים ורדודים.
בשיטת הבוצה המשופעלת האגנים קטנים יותר ועמוקים יותר, והחמצן מסופק אל עומקם של המים המזוהמים באמצעות מערבלים. בצורה כזאת ניתן לחסוך בשטח הקרקע הדרוש להקמת האגנים. בסופו של התהליך מופרדת מסת החיידקים (הבוצה) מהמים המטוהרים ואלה יכולים לשמש לצרכי חקלאות או לחזור אל האקוויפר.
לסיכום, טיהור שפכים תעשייתיים חיוני לשתי מטרות: מניעה של זיהום סביבבתי ושמירה על משאבי המים. נדרש המשך פעילות בנושא אכיפת תהליכי הטיהור, כמו גם הגברת מודעות הציבור לנזקים הכרוכים בזיהום ובביזבוז מים.