|
סקס בתור אודישן של תוכנית ריאליטי? |
יש האומרים ש"סקס הוא מכונת הפוליגרף הטובה בעולם". כל מי שקרוב לעולם הסינגלים יודע עד כמה הוא יכול להיות לעיתים קרובות מפרך, מייאש, מתסכל ומתיש: החיפוש אחרי אותה מחט עלומה בערימה ענקית של שחת, לילות על גבי לילות בהם יוצאים לעוד דייט עם תקווה גדולה וחוזרים עם מפח נפש ואכזבה נוספת. הכמות העצומה של אנרגיה, זמן כסף ומשאבים נפשיים שמושקעת בחיפושים, ותועפות התסכולים שמצטברים בדרך. יש האומרים ש"סקס הוא מכונת הפוליגרף הטובה בעולם". כל מי שקרוב לעולם הסינגלים יודע עד כמה הוא יכול להיות לעיתים קרובות מפרך, מייאש, מתסכל ומתיש: החיפוש אחרי אותה מחט עלומה בערימה ענקית של שחת, לילות על גבי לילות בהם יוצאים לעוד דייט עם תקווה גדולה וחוזרים עם מפח נפש ואכזבה נוספת. הכמות העצומה של אנרגיה, זמן כסף ומשאבים נפשיים שמושקעת בחיפושים, ותועפות התסכולים שמצטברים בדרך.
כמה קל ופשוט היה יכול הכל להיות, אילו אפשר היה באמת למצוא את אותו רכיב מזוקק ונקי שמאפשר, באחת, לדעת "את האמת" ? מי הוא באמת האדם מולנו? האם הוא מתאים לנו? האם שווה להשקיע בקשר הזה עוד? אני יכולה להבין את המשאלה של טלי, ורבים אחרים כמוה, למצוא איזה "נוסחת קסמים" שכזו, שתקצר תהליכים ותמנע דאבות לב מיותרות.
האומנם סקס יכול להוות מדד אמין לכך? ספק גדול.
ייתכן שחלק מהאנשים מרגישים מספיק פתוחים ובטוחים בעצמם מבחינה גופנית ומינית, ולכן מצליחים להביא את עצמם בצורה מלאה ואותנטית במיטה כבר במפגש המיני הראשון, עם בן זוג אותו הכירו זה עתה. לעומתם, רבים אחרים מרגישים בפעם הראשונה, ולעיתים גם זמן מה אחר כך, מהוססים, מבוישים, נבוכים ועצורים. האם את כל אלה ראוי לפסול באחת?
לפתח אמון, תקשורת ותחושה של אינטימיות מסוימת
לא מעט אנשים יודעים על עצמם (והעידו על כך רבים מבין הטוקבקיסטים לטור של טלי) שבענייני סקס לוקח להם זמן, שבהתחלה הם לא לגמרי חופשיים, שהם צריכים לפתח אמון, תקשורת ותחושה של אינטימיות מסוימת, לפני שהם מרגישים מספיק נינוחים במיטה. האם זה פוסל אותם?
ומה עם הביישנים? הבתולים (יש יותר כאלה ממה שאתם חושבים)? או אלה שבאו מבתים סגורים או מסורתיים יותר?
ומה עם אלה שהקשר האחרון שלהם השאיר אותם כאובים ופגועים? אלה שנושאים על גבם, או באיברי גוף מוצנעים יותר, זכרונות לא פשוטים ממערכות יחסים קודמות לא מוצלחות? האומנם כולם ראויים לפסילה מיידית?.
בזמנים קשים בטיפול, כשהמטופלים שלנו לא מתקדמים, מסובכים בתוך עצמם ומרגישים מיואשים ותקועים, וכך גם אנחנו מרגישים מולם, עוזר לנו מאוד להיזכר בעקרון "trust the process" ? לסמוך על התהליך. במהלך הזמן למדנו שיש אנשים אצלם השינויים מתרחשים מהר, בעוצמה, ובצורה מפתיעה וקלילה, אבל יש תהליכים אחרים, שצריכים את הזמן שלהם, את ה"בישול" האיטי. וממש כמו מאכלי גורמה שצריך לחכות להם ליד התנור במשך שעות ? לא פעם הציפיה משתלמת.
חשבנו מה טור כזה, שמתפרסם תחת הכותרת "דייטינג" בערוץ "יחסים" עושה לאנשים שנמצאים בעולם הזה, של חיפוש זוגיות. אנחנו פוגשים אותם אחר כך אצלנו, ושומעים אותם מדקלמים בעל פה את כל אותם "פרוטוקולים" דהויים על מה אסור ומה מותר, מה מצופה ומה רצוי, על פי הנורמות הבלתי כתובות אבל כל כך נוקשות של רווקי העיר הגדולה. איזה סיכוי זה נותן לבחורים ובחורות, מקסימים ואמיתיים, שנמצאים שם באתרי ההיכרויות ומחפשים ברצינות זוגיות וקשר? איזו תקווה?
כולם רצים היום, ממהרים, רוצים את התשובה כאן ועכשיו, ואם אפשר - אפילו אתמול. אין לנו כוח לחכות בסבלנות, לתת לזמן זמן, לתת לעצמנו ליהנות מהדרך. אם נמשיך להתייחס לכל מפגש ראשון, דייט והיכרות כאל אודישן של תוכנית ריאליטי, עם ניקוד, שופטים ציניים, פסילות מיידיות, וקהל דמיוני בתוך הראש, ששורק שריקות בוז ומעסיק אותנו כל הזמן ב"מה יגידו" ? איזה סיכוי יהיה לזוגיות אותנטית, מרגשת, חמה ואמיתית להתרקם?
במקום לחפש את נוסחת הקסם המיידית ולהיכנס למיטה לא כי רוצים ונעים, אלא בתור מבחן בד נוסף, אנחנו מציעים אלטרנטיבה אחרת: מבט, פגישה, חיוך, דיבור, וסקס מתוך תשוקה ושמחה. וקצת פחות אודישנים, בבקשה...
פורסם במדור יחסים Ynet
|