לאור מורכבות התהליך, חוק ההתחדשות העירונית עודד הקמת מינהלות עירוניות וחברות עירוניות ייעודיות שתפקידן לקדם ולתכלל פרויקטים של התחדשות עירונית.

למרות התקדמות משמעותית בתחום, התחדשות עירונית בישראל עדיין מתמודדת עם מספר אתגרים מרכזיים:

קושי בהשגת הסכמות מצד כלל הדיירים, בפרט באזורים שבהם אוכלוסיות מגוונות עם צרכים שונים. החוק מתמודד עם כך באמצעות מנגנוני הכרעה המאפשרים קידום פרויקטים גם ללא הסכמה מלאה.

עלויות גבוהות של פרויקטים, בפרט באזורי פריפריה בעלי ערכי קרקע נמוכים. המדינה מפעילה מסלולי סבסוד ייעודיים לאזורים אלו, ומעניקה הטבות מיסוי משמעותיות.

צורך בהגדלת זכויות בנייה משמעותית לשם הבטחת כדאיות כלכלית, לעתים על חשבון עומס על תשתיות ושירותים ציבוריים. החוק מחייב הכנת מסמכי מדיניות עירונית להתחדשות עירונית שיבטיחו פיתוח מאוזן.

חשש מדחיקת אוכלוסיות ותיקות ומעוטות יכולת ("ג'נטריפיקציה"). החוק כולל הגנות מיוחדות לאוכלוסיות פגיעות, כגון דיירי דיור ציבורי, קשישים ובעלי מוגבלויות.

התחדשות עירונית בישראל היא כלי מרכזי במדיניות הדיור והתכנון העירוני, המאפשר חידוש המרקם הבנוי הקיים תוך הגדלת היצע הדיור והעלאת איכות החיים העירונית. חוק ההתחדשות העירונית יצר את המסגרת המשפטית הנדרשת לקידום תהליכים אלו, תוך איזון בין האינטרסים של כלל השחקנים - יזמים, דיירים, רשויות מקומיות והציבור הרחב.

על אף האתגרים הרבים, קיימת מגמת התפתחות חיובית בתחום, עם גידול במספר הפרויקטים ושיפור תהליכי העבודה. המשך פיתוח מנגנונים יעילים, שיתוף ציבור משמעותי והגברת הוודאות הרגולטורית, יאפשרו את מימוש הפוטנציאל המלא של התחדשות עירונית כמנוע צמיחה עירוני וכמענה למצוקת הדיור בישראל.