|
נכתב על ידי: |
shimi |
|
תאריך: |
26/03/10 |
|
השבוע יצא לי לראות את פניה השונים של האמת. את פניה הרבים של האמת. את פניה של האמת שבחווית עולם דואלית וצרה לא יכולים לחיות בשלום. את פניה של האמת שרק רוחב לב ותודעה יכולים להחזיק יחד.
בשלישי בערב ליבי היה נתון לנערה שנמאס לה להגיע לבקר את אביה בבית הכלא, נמאס לה מהחיפוש המשפיל הנערך על גופה ובמיוחד נמאס לה לחשוש מדפיקת השוטרים בדלת, המודיעים כי שוב באו לקחת את אביה. הכעס על אביה מגן עליה ושומר עליה מקשת הרגשות השבריריים שבאכזבה החוזרת ונשנית.
בחמישי בבוקר נכנסתי למחלקת הגמילה בכלא אשמורת בה אני מעבירה קבוצת מדיטציה נרגשת כולי לרגע הגדול לו הם חיכו זמן רב. קבוצת אנשים ששנים רבות ידעו רק לאכזב ולפגוע ביקרים להם ברגע הגדול בו הם מראים ליקיריהם ולעצמם פנים אחרות שלהם.
י'גייס את כשרון הציור שלו ששנים לא קיבל ביטוי וקישט את קירות חצר האגף. פתאום היה שם בחצר האפרורית ים, סיפור ממלא בכח ואפילו מקדש קטן עם סמל ין וינג ונרות.
החצר המקושטת רוצפה שולחנות, כדורי שוקולד תוצרת ידם וסביב השולחנות בני המשפחות.
באותו הבוקר הגברים האלו איתם אני יושבת לשיחה ומדיטציה שבוע שבו הפכו בן רגע לאבות גאים.
ד' סיפר בגאווה בעודו מחבק את בנו שהוא ירש את השכל מאביו ולומד בחמש יחידות מתמטיקה.
א' שיושב בוקר בוקר למדיטציה ולרגע לא העליתי על הדעת שהוא איש משפחה היה מוקף בילדים קטנים ומתוקים שהגיעו עם גיסתו. בהמשך, במהלך ההצגה אני אבין גם שאישתו עזבה אותו כאשר נכנס שוב לכלא.
דפנה רובינשטיין, בימאית צעירה ייבאה מתקופת לימודיה באנגליה את הרעיון של קבוצת תאטרון בכלא.
חוג התאטרון במחלקה כבר העלה שלוש הצגות כולן מבוססות על סיפוריהם האישיים אותם רוקמת דפנה ביד אומן לתוך מחזותיו של שיקספיר וגדולים אחרים.
אני יורדת עם דפנה והחבורה הנרגשת לאולם בו תתקיים ההצגה, הם מחממים את קולותיהם עדיין במדי הכלא החומים. דקה אחרי זה הם לבושים בבגדי ילד, גולש, עבריין ושוטר.
המשפחות מתחילות להכנס וא' קורא לי להצטרף אליהם למאחורי הקלעים למדיטציה קצרה לפני ההצגה.
הם יושבים שם עצומי עיניים במעגל כסאות פלסטיק ותלבושות ונושמים. עם סיום המדיטציה הם חוזרים ביחד על קריאתם של הנרקומנים האנונימיים המדברת על כח ואמונה.
לאורך ההצגה תשומת הלב שלי מתחלקת בין המתרחש על הבמה לבין הקהל. בעוד י' שר את נשל הנחש אני צופה בשני בניו הנאים בני העשרים פלוס יושבים ומסתכלים בו במבט גאה ומלא אושר. אני תוהה מתי לאחרונה חשו גאים באביהם הנקי מזה מספר חודשים. תוהה מה עובר בראשו של הנער הלומד חמש יחידות מתמטיקה בעודו צופה באביו מגלם את עצמו בסצינה בה בא לבקר אותו חבר סוחר מהעבר ומודיע לו בזלזול שלעולם לא יצליח- " נתראה בדודה הבאה שלך", הוא זורק לו ויוצא.
כמה היה לי קל לכעוס מרחוק על אביה של הנערה בה אני מטפלת המאמלל את חייה. כמה מתבקש היה לאהוב את החברה האלה על הבמה במלוא ליבי ולרצות כל כך שיצליחו להשאר נקיים ולחזור לחיק משפחותיהם.
לאורך החודשים בהם אני יושבת איתם למדיטציה פגשתי בלבבות שרוצים שינוי, לא היה שם סיפור ושייכות. במהלך ההצגה הסיפורים צצים ואיתם השייכות למשפחות פשע ועולם עבריינות. אבל התקווה, הפחד והרצון הגדול אופפים את ההצגה ואת עיני המשפחות שמרשות לעצמן לשהות שם יחד עם השחקנים\ אסירים.
טיך נהאת האן , מורה המדיטציה הגדול וזוכה פרס הנובל לשלום כתב בשירו:
"...אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות רגליי דקיקות כקני במבוק
ואני גם סוחר הנשק המוכר נשק קטלני לאוגנדה.
אני הילדה בת ה-12, פליטה על סירה קטנה המשליכה את עצמה על האוקיינוס לאחר שנאנסה בידי שודד ים. ואני הוא השודד, שליבו אינו מסוגל עדיין לראות ולאהוב"
במדיטציה קבוצתית יומיים אחרי חשבתי לעצמי מה זה אומר להיות גם האסיר המייחל וגם הבת המאוכזבת בתוכי? הסתכלתי על האדם היושב מולי ועל אינספור הרגשות שעולים בי בראותי אותו ותהיתי האם אני יכולה לאכלס בתוכי בו זמנית את האהבה, האכזבה, הכעס והכאב שעולים בי בראותי אותו.
לאכלס בתוכי את כל הסיפורים על העבר והעתיד ואת רגישותו של הרגע ולא להמליך ליותר ממלכות רגעית אף אחד מהם. לא לבחור לא בנערה שבי ולא באסיר. לבחור בשניהם.
כתבה: בת אל
|