אורלי רובין / זוגיות בגיל המעבר – מבט נשי ומבט גברי

על פי הגישה ההתנהגותית - קוגניטיבית:

הגישה ההתנהגותית הקוגניטיבית מתבססת על תיאורית הלמידה החברתית ותורת החליפין הרעיון הבסיסי של תיאוריה זו היא שאנשים הינם יצורים רציונאליים. האנשים פועלים במגמה להגדיל למכסימום את התגמולים ולצמצם למינימום את ההפסדים. תורת החליפין בודקת את היחסים בינאישיים במודל כלכלי ובמונחים של חליפין. בני האדם ימנעו מהתנהגויות שעלותן גבוהה מתגמוליהן, וינסו להיכנס למצבים ואינטראקציות שיביאו להם את הרווח הגדול ביותר. אדם יעזוב מערכת יחסים נתונה עבור חלופה שתציע תגמול טוב יותר. בחליפין קיימת תועלת שולית פוחתת, שהיא הנקודה האופטימאלית של שווי משקל בין מקסימום תועלת ומינימום עלות (Blau, 1964, Rubin, 1973, Nye, 1979).

לפי תיאוריה זו, בשלב אמצע החיים, זוגות עושים הערכה מחודשת של הנישואין עפ"י רציונל של רווח והפסד. Jacobson (2979)ציין שנישואין מוערכים עפ"י הרציונל של רווח והפסד לטווח הארוך, ובדיקת אלטרנטיבות שקיימות כחלופה לנישואין. McCoulough (1980),מציינת שבשלב אמצע החיים מתעוררת תחושה של הזדמנות אחרונה ולפיכך עולה הצורך אצל בני הזוג לעשות בדיקה מחודשת ומו"מ מחודש על הנישואין. לעיתים אף ביצוע שינויים בהסדרי נישואין, עזיבת הילדים את הבית, ונישואיהם, מעוררים ומפעילים את ההורים לחשוב על נישואיהם. השינויים שמתרחשים במערכת היחסים עם הורי הזוג, תלותם הגוברת ו/או מותם מחדדים את ההכרה בסופיות החיים והצורך להשיג איכות חיים טובה יותר.

מחקרים שבדקו את שלב "אמצע החיים". מדגישים את אלמנט הבדיקה והערכה המחודשת שבן הזוג עושה למונחים של רווח והפסד. Levinson (1977)ערך מחקר מקיף על גברים בתקופה זו.

נמצא שאצל 80% מהנחקרים , שלב אמצע החיים הווה משבר, ובו כל מבנה החיים (life structure) עלה לדיון, ולא התקבל כמובן מאליו. עולות השאלות "מה אני באמת נותן ומקבל מאשתי, מילדי.... מה אני באמת רוצה עבור עצמי והאחרים...? "עפ"י תורת החליפין , בשאלות אלו אדם עושה בדיה של סך התגמולים שהוא מבל לעומת מאזן ההפסדים. בשלב אמצע החיים אנשים רבים חשים כי אינם חייבים לחיות עפ"י אמות מידה ישנות, הם חשים כי זה הזמן להתחיל לעשות מה שהם באמת רוצים (רבין 1969). לעיתים בשלב זה עולה ההכרה שהנישואין אינם עונים יותר על הדרישות והצרכים. חלק מהזוגות עושים שינויים משמעותיים בחייהם: מתגרשים, מתחתנים מחדש וכו'. עפ"יDicks (1969) , זוגות רבים מגיעים לטיפול בשלב אמצע החיים.

במונחים של תאורית החליפין , ניתן להסביר זאת בכך, שללא השקעה נוספת או שינוי, הנישואין אינם מספקים די תגמולים, לעומת הרווח של החיים לבד או עם מישהו אחר. McCoullough (1980),מציין שבשלב זה בני הזוג נאלצים להתמודד עם הרבה כניסות ויציאות אל ומתוך המערכת המשפחתית.

השינויים הללו מחייבים שינויים התנהגותיים בתחום ההורות, זוגיות וכו'. בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית שעוסקת בעיצוב ההתנהגות, קיימת הנחה שההתנהגות היא תהליך למידה ממושך שנרכשים בו הרגלים שונים והם יכולים להיות בעלי איכות מסתגלת או בלתי מסתגלת.

ההתנהגות שנרכשה ניתנת להכחדה ע"י דפוסי למידה חדשים (Gladding, 1995) Mann (1980) רואה את שלב אמצע החיים כדומה לשלב של ראשית הזוגיות, במידה מסוימת, בני הזוג נפגשים מחדש לאחר שבמשך כ-20 שנה של גידול ילדים ובנית קריירה, התמקדו נושאי השיחה בעיקר על הילדים ואחזקת משק בית. עפ"י הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית , ההתנהגות שנרכשה ונלמדה ע"י בני הזוג התמקדה בתפקידם כמנהלי המשק המשפחתי וכהורים. אלה תחומים בהם לפחות לאחד מבני הזוג היתה השקעת יתר לעומת תחומים אחרים שקשורים למערכת הזוגית כמו : אינטימיות, שותפות, תקשורת וכו' אשר הוזנחו או שבהם הושקע פחות. כמו כן יתכן כי התנהגויות שהתאימו לשלב התפתחותי קודם מהוות בשלב התפתחותי של אמצע החיים התנהגויות בלתי מסתגלות. Duvall (1977)מתייחסת ליציאת הילדים מהבית, בשלב זה, כתקופה בה יש לשנות הרגלי התנהגות קודמים וליצור דפוסי התנהגות חדשים. Schertz (1967) טוען שמשימתם העיקרית של ההורים והמשפחה היא במציאת האיזון בין letting go & holding on . McCoullough (1980)מציינת שלעיתים הצורך בholding on מתבטא בקושי לקבל למשפחה את בן הזוג הנבחר של הילדים.

בשלב אמצע החיים , זוגות נאלצים להתמודד עם בעיות חדשות במספר תחומים בו זמנית (סידור מוסדי להורים. התמודדות עם חולי ותלות ההורים, רכישת דירה עבור הילדים וכו'). עפ"י הגישה ההתנהגותית, התנהגויות שהתאימו לשלב התפתחותי קודם, אינם מתאימים יותר לשלב ההתפתחותי הנוכחי ויש ללמוד דפוסי התנהגות תואמים חדשים.

מחקרים אמפיריים שנערכו ע"י Rubin (1980) מציינים שקיימים מגוון של תגובות לשלב ה"קן המתרוקן", וכן מגוון של יכולות התמודדות עם האירועים שמתרחשים. רצף של הרגשות נע מתחושת אובדן ודיכאון עד לתחושה של שחרור והקלה. הגישה הקונטיבית מסבירה הבדלים אלה בפירוש הסובייקטיבי שניתן ע"י המשתתף באירועי החיים ולא ע"י האירועים עצמם.

Berkum (1983)מצאה במחקרה שקיים סטריאוטיפ שלילי לגבי האישה בתקופת אמצע החיים, יש נשים שחשות מצוקה, צער וחשש עקב ההתייחסות החברתית תרבותית לגיל זה. תגובה דיכאונית לעזיבת הילדים נמצאה אצל אותן נשים אשר השקיעו את כל האנרגיה שלהן בתפקידן האימהי.

לעומת זאת Rubin (1980) מצאה במחקר על 160 נשים בתקופה זו של חייהן, כי רובן הגיבו לעזיבת הילדים בתחושת הקלה, קיימים תחושות של עצב ואובדן שנמשכים תקופה קצרה, אך לעיתים רחוקות גרמו רגשות אלו לדיכאון. לדעתה, נשים עברו התניה חברתית להרגיש כאב עם צאת הילדים מהבית, אך למעשה חשות הקלה ואומרות זאת ב"ליחשה". עוד היא טוענת שנשים בשלב זה של חייהן אינן מוטרדות מה ה"קן הריק" אלא מהבעיות והקשיים להם הן נחשפות בשלב אמצע החיים.

Mann (1980)מסבירה את הלחץ והמתח הנוצר אצל זוגות נשואים בשלב זה, כנובעים מהבדלים בציפיות גברים מצפים לנוח וליהנות מ"פרי עמלם" ואילו הנשים רואות בשנים אלה כשנות פעילות, חופש לפתח תחומי עניין. הצפיות, הרגשות, האמונות והמחשבות שעולות אצל בני הזוג לא נבחנים מחדש. חוסר תאום בפרוש והבנת האירועים, יגרום להתנהגויות לא מסתגלות.

השינויים הפיזיולוגיים גורמים לשינויים בהתנהגות המינית של זוגות מבוגרים . תהליך הריגוש איטי יותר. כל אלה יכולים להביא לבעיות מיניות כמו אימפוטנציה או ירידה בחשק המיני.

Kaplan (1979)מציינת שגברים שלא מודעים לשינוי הביולוגי, מתעוררת אצלם חרדה מכישלון ועלולה להתעורר אימפוטנציה משנית. נשים מפרשות את חוסר בטחונו המיני של הגבר כדחייה. גם הנשים נדרשות להתנהגות מינית שונה הן ביחס לבן זוגן והן ביחס לעצמן.

Cleveland (1976)מציינת שמצוקה וקשיים בתפקוד המיני, נובעים מהפרושים שכל אחד מייחס ואלו יוצרים התנהגויות לא רצויות.