יש דרך פשוטה יחד עם גישור משפחתי לחסוך בדיונים ארוכים מול השופט, מלחמות גרסאות והשמצות הדדיות אצל הורים בהליכי גירושין. המפתח לקביעת משמורת בדרכי שלום נמצא בכנסת

ריקי קראוס – על דרכי גישור

לבני זוג נשואים שבחרו לסיים את הקשר ולהתגרש צפויות מהמורות רגשיות, כלכליות וחברתיות קשות מאוד, ואם הם הורים לילדים קטנים עד גיל 6 ואין הסכמה לגבי משמורת, אז על אחת כמה וכמה.

"חזקת הגיל הרך" בחוק קובעת כי כאשר אין הסכמה בין הורים מתגרשים על משמורת הילדים, בית המשפט הוא שמכריע מי יהיה המשמורן הראשי "ובלבד שילדים עד גיל שש יהיו אצל אמם, אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת" (סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות). זאת על סמך בקשה בלבד, גם מבלי לזמן את הצדדים לדיון, אלא בהסתמך על תסקיר של פקידת סעד.
במילים פשוטות יותר מציינת ריקי קראוס: "חזקת הגיל הרך" קובעת כי בעת גירושין תהיה המשמורת על קטינים מתחת לגיל 6 באופן אוטומטי אצל האם, אלא  אם כן קיימת סיבה מיוחדת להעביר את הילד למשמורת אצל אביו. אך האב צריך להוכיח כי האם אינה כשירה (אלימה, אלכוהוליסטית, רפואית וכו') כדי לקבל משמורת עיקרית על הילד.

חוק זה מותקף על ידי אבות המעוניינים לקחת חלק שוויוני, פעיל ומשמעותי בגידול הילדים, ואינם יכולים לעשות זאת, משום שעם הגירושין בתי המשפט מחויבים, מכוחה של חזקת הגיל הרך, לקבוע כי המשמורת תישאר בידי האם.

כיום עומדת על שולחנה של הכנסת הצעת חוק של שרת המשפטים, ציפי לבני, ההצעה מצמצמת (כשלב ביניים) את החזקה לגיל שנתיים. היא מתבססת על המלצות ועדת שניט, הקובעת כי יש לבטל כליל את חזקת הגיל הרך ולדון בכל מקרה לגופו וזאת כמובן במקרים שאין הסכמה בין ההורים. עוד המליצה הוועדה כי יש לעודד הידברות בין ההורים באמצעות גישור ו/או יעוץ טיפולי, שיאפשר מימוש זכויות הילד בדרכי שלום, מבלי להידרש להתדיינות משפטית.

המצב המשפטי כיום, עוד טרם שונה החוק, מאוד מבלבל, היות  שעל פי החוק נכון להיום החזקה קיימת. הבעיה  היא  בפערים ובחוסר האחידות בפסיקה בבתי המשפט. בעוד שבית משפט אחד (המחוזי) קבע לפני כחודש כי: "עד עתה טרם שונה החוק והוא מחייב ככתבו וכלשונו ואין לנו רשות לשנות הימנו" קרי, כל עוד לא שונה חוק, הוא מחייב את הפוסקים לפעול לפיו והילדים צריכים להישאר אצל האם.

לעומתו  שופט בבית משפט למשפחה, קבע כבר לפני כשנתיים "כי אין חשיבות לחזקת הגיל הרך ובדעתו לבחון אך ורק את טובת הקטינה. לא יעלה על הדעת כי בית משפט ימסור משמורת לאם רק משום חזקת הגיל הרך, שכן המציאות בה מתפקדת המשפחה הישראלית בשנות ה-2000, אינה עולה עוד בקנה מידה אחד עם המציאות שבמסגרתה גובשה דוקטרינת הגיל הרך".
לא מדובר בשופט אחד או שניים, הלך הרוח של בית משפט למשפחה נע בתוך הקוטביות הזו של  אימוץ החזקה עד גיל שש או שנתיים לבין דרך עוקפת החזקה ובחינה פרטנית של "טובת הילד".
המצב הזה מכניס הורים רבים הנמצאים בהליכי גירושין למלחמות קשות על קבלת משמורת שיכלו להימנע אם החוק היה חד משמעי ולא נתון לפרשנות של שופט כזה או אחר.

אין הכוונה כאן להביע עמדה בעד או נגד החזקה, אלא רק דרישה מהמחוקק לקבוע עקרונות ברורים שלא משתמעים לשני פנים, האם חזקת הגיל הרך היא לטובת ה קטין ?! או שאולי היא כבר לא רלוונטית כפי שציין השופט ויש לדון כל מקרה לגופו?! כך או כך בבקשה מכם קבלו החלטה כבר עכשיו, עם השינוי החקיקתי העומד על הפרק, כך שהמשמורת או הסדרי הראיה לא יהוו קלף מיקוח בין בני הזוג. כדי שאב לא יצטרך ל"הוכיח" כי האם לא כשירה לקבל משמורת על הקטנים, וכדי שעורכי הדין לא יצטרכו להכפיש וללבות את חוסר ההסכמה הקיים ממילא בין בני הזוג.
יש לזכור שמעבר למאבק בסוגיית המשמורת על הקטינים, קיימים סכסוכים נלווים בסוגיית המזונות, חלוקת הרכוש ועוד. כל מלחמה כזו בבית משפט גוררת אחריה את כאבם של הילדים הקטנים, והרי כבר אמרנו כי "טובת הקטין היא שעומדת לנגד עיני המחוקק, השופט וההורים כמובן".

כאשר הגיע אליי לגישור מקרה של בני זוג, הורים לילד בן שנה, שהחליטו לסיים את הקשר בניהם. האב מזוהה עם עמותה המקדמת הורות משותפת ושוויון מוחלט בגידול הילד ופועל לביטול חזקת הגיל הרך. מנגד האם נשענת על החקיקה הקיימת, ופועלת מתוך תפיסה לפיה טובת הקטין (בן השנה) היא לשהות אצלה בלבד, ללא הסדרי לינה אצל האב.
כאמור שני הצדדים נשענים על פסיקות קיימות שונות בתכלית, המתבססות על אותו ספר חוקים. שני הצדדים קוטביים בעמדותיהם. כל צד מתחפר בעמדותיו ובטוח בצדקתו. תארו לעצמכם מה היה קורה אילו הגישור לא היה מצליח  - שני הצדדים היו פונים כל אחד לעו"ד שייצג אותו, יכפיש את הצד השני וילבה את הסכסוך הקיים ממילא.

הם היו פונים לבית משפט שיקבע משמורת והסדרי ראיה. כמעט כמו ברולטה, הם לא יכולים לדעת עם איזה שופט ואיזו אג'נדה הם יפגשו. משחק סכום 0: אחד מרוויח הכל והשני מפסיד. לא אבסורד?!

הזמן היקר של בית משפט והצדדים, הכסף הציבורי והפרטי, הכאב של ההורים והילדים שבאמצע - כל זה יכול להיחסך עם חקיקה ברורה שמבהירה לבני זוג הנמצאים בהליכי גירושין מה גורלם של הילדים המשותפים על פי דין. כל עוד אין בהירות בחקיקה כולם מפסידים, ותזכרו, טובת הילד היא שקובעת.

הכותבת, ריקי קראוס, הינה עו"ד ומגשרת
www.rkg.co.il