והתפילין כשהן מונחות על אברים אלה מביאות את האדם להרהורים טובים ומחשבות זכות, וממילא הן שומרות על המחשבה הטהורה של האדם.

אמרנו כבר שהתפילין מעידות בפומבי על האדם המניח אותן, כי הוא יהודי. הן מהוות אות ועדות, כמו שנאמר בתורה: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך" (שמות י״ג ט״ז). העדות השניה על יהדותן היא גופנית: אות ברית שבבשרך, כאשר הוריך מלו אותך ביום השמיני להולדתך, ככתוב בתורה: "וגמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית י״ז י״א). הנה כי כן שני עדים לך המעידים על יהדותך ביום הגיעך למצוות ומאותו יום ואילך, לקיים את הכתוב: "על פי שנים עדים יקום דבר".

מה מכילות התפילין?

וכיצד מכיל הרבוע, בעל הצבע השחור, את כל הרעיונות והמעמיס הללו?

כנסו למידע כאן ינון ואליה אני שולח

אכן, הרבוע הקטן הזה, מהוה כעין בית פעוט לשכן בו את התוכן החשוב של מצווה יקרה זו. ואכן כך קרוי הרבוע: "בית" ושתי התפילין יחד ידועות בשם "בתים".

בתוך הבית אנו משכנים ארבע פרשיות מן התורה כתובות על גבי קלף, על ידי סופר מומחה היודע לכתוב אותיות מיוחדות והידוע בשם: סופר סת״ם (סת״ם: ספר־תורה, תפילין׳ מזוזה).

ואלו הן ארבעת הפרשיות ז

פרשת "קדש לי כל בכור" (שמות י״ג א׳־י׳)׳ פרשת "והיה כי יביאך אל הארץ" (שמות י״ג י״א־ט״ז)׳ פרשת "שמע ישראל" (דברים ו׳ ד׳־ט׳), פרשת "והיה אם שמוע" (דברים י״א י״ג־כ״א).

ולמה נבחרו לשם כן דווקא הפרשיות הללו?

יען כי בפרשיות הללו נזכרת המצווה של הנחת תפילין. לבד זאת הן מביעות בתוכנן את יסודות היהדות.

כנסו לקרוא על צמח הרוטה נגד עין הרע

״קדש לי כל בכור״ — תכנה מבטא את הצורך לשמור על קדושת המחשבה ומזכיר לנו את יציאת מצרים שעל־ידה הגענו לקבלת התורה ונבחרנו על ידי הקדוש־ברוך־הוא כ״עם סגולה מכל העמים".

״והיה כי יביאך״ — בתכנה מודגשת חשיבותה של ארץ־׳ישראל

כארץ הקודש, כי חז״ל שואלים במסכת קידושין (ל״ז.) על פסוק זה: "והיה כי יביאך", מהו הקשר בינו לבין התפילין, שהרי חובת הנחת תפילין חלה על כל יהודי בכל מקום שהוא נמצא ולאו דווקא בארץ־ ישראל, והם משיבים: "עשה מצווה זו שבשבילה תכנס לארץ", הרי שמצוות תפילין גורמת לזכות לרשת את הארץ ולבוא לשבת בה, לומר לך שיש משום שלמות בקיום המצוות בארץ־ישראל.

3> ״שמע ישראל״ — קבלת עול מלכות שמים. כאשר נקבצו שנים עשר שבטי י־ה, בני יעקב׳ סביב למטתו של אביהם, לשמוע את צוואתו הרוחנית ולהתברך מפיו, הבטיחו לו באותם רגעים קדושים, בכל הקדוש והיקר להם: ״שמע ישראל״ — אבינו ישראל, הט אזנך ושמע "ה, אלוקיגו ה׳ אתד״ — כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד, וכך קיבלו עליהם עול מלכות שמים׳ ואנו בניהם בקבלנו עול מלכות שמים קוראים את "שמע".

4) ״והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי״ — תכנה של פרשה זו מבטא את גודל החובה של קיום המצוות.

האס ה״פרשיות" הללו כחובות על גבי מגילת־קלף אחת בי־ציפות, או שכל פרשה כתובה לעצמה במגילת קלף מיוחדת?

בנדה זה יש להבדיל בין תפילין של יד לתפילין של ראש. בתפילין של יד הפרשיות כתובות ברציפות על גבי מגילת־קלף אחת, בעוד שבתפילין של ראש ישנם בתוך ה״בית" ארבעה מדורים ובכל מדור מונחת "פרשה- אחת לפי הסדר המפורט: פרשת "קדש", "והיה כי יביאך", "שמע", "והיה אם שמוע״, — לפי סדר כתיבתם וסידורם בתורה.

התפילין שלנו ידועות כתפילין של רש״י. כי זוהי דעתו של רש״י וכך פוסק גם הרמב״ם ואנחנו קיבלנו דעתם כפסק־הלכה. נכדו רבנו יעקב תם, מראשי בעלי התוספות, מסיק להלכה שסדר הנחת ה״פרשיות" שונה במקצת (קודם "והיה אם שמוע" ואחר כך "שמע"). ולכן חסידים ואנשי מעשה מהדרים להניח בלי ברכה גם תפילין של רבנו תם.

ועליהם המליצו את הכתוב: "שמר תם (רבנו תם) וראה ישר" (רש״י).

ומה נועם בתפילין של־׳ראש חלוקות הפרשיות לארבעה מדורים ואילו בתפילין של יד כתובות הפרשיות ברציפות?

יש בדבר זה משום סמל. תפילין של ראש. המונחות "כנגד המוח". מסמלות את המחשבה של האדם. לעומתן תפילין של יד, המונחות על הזרוע, מסמלות את המעשה של האדם.

מחשבותיו של האדם, בעניני אמונה והשגותיו את הקדושה. קשורות לרמתו התרבותית־תורנית ודרגתו ההשכלתית של האדם. לא הרי הבנתו של האיש הפשוט הנהנה מיגיעו ואין סיפק בידו לחשוב מחשבות רבות בעניני אמונה, כהרי יהודי תלמיד־חכם שהתורה היא יגיעו ומלאכתו, וכל מחשבותיו מרחפות באוירה של הפסוק: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ׳). ומי שהוא קדוש ומרומם משיג גם ענינים של רזי־תורה וצפונותיה. כל אחד משיג לפי כחו, הבנתו וידיעותיו, לכן ישנם מדורים בתפילין של ראש, — תפילין של יד עוסקות בצד המעשי ובאשר לצד זה — כולם שוים בקשירתן והנחתן ולכן המדור הוא אחד. כי המעשה צריך להיות אחד — בכיוון אחד.

זה מסביר אמנם על שוס־מה ב,של ראש" ישנס כמה מדורים ואילו ב״של יד" קיים מדור אחד בלבד; אבל למה דווקא ארבעה סדורים?

ארבעת המדורים ב״של ראש" והמדור האחד ב״של יד" מצטרפים יחד למספר חמש. והמספר הזה זהה עם מספר החושים שבאדם.

חוש המישוש, שהוא החוש הבא לידי ביטוי בעיקר בידים — מתיהם ל״של יד". ויתר החושים: הראיה, השמיעה, הריח והטעם, שבאים לידי ביטוי בראש — מתיחסים ל״של ראש" (כד הקמח).

אני רואה על ה״בית" של־ראש את האות "שין" בולטת מתוך הרבוע. מה באה אות זו לסמל?

האות "שין" מזכירה לנו את האות הראשונה של השם: "שדי" שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא, ככתוב: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי" (שמות ו׳ ג,). וזה מזכיר את דברי חז״ל שאמרו: ״וראו כל עמי הארץ כי שם ד׳ נקרא עליך ויראו ממך״ (דברים כ״ח י,) — אמר רבי אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש" (ברכות ר).

האות ״שין״ שמספרה: שלוש מאות, מרמזת לנו על שלוש מאות ימים של הנחת תפילין במשך השנה׳ אחרי שאתה מגכה את ימי השבתות

והמועדים.

יד ימין עדיפה תמיד על יד שמאל. האדם עושה בה כל מלאכה, כותב ואוכל בה. אני מסיק, שגם תפילי! של־יד מניחים בימי!. האס הסקתי נכו!?

טעית הפעם במסקנתך. דווקא מפני שחכמינו מיחסים חשיבות לימין׳ הם חולקים עתה כבוד לשמאל. וזאת על שום שבתורה נאמר: "והיה לאות על ידכה" הכתיב של המלה: "ידכה" הוא מלא ובא בתוספת האות ה׳ שלא לפי המקובל לכתוב. חז״ל הבחינו בזה ולכן דרשו: "ידכה — יד כהה״ (מנחות ל״ז) לאמור: על היד הרפה והחלשה — יש להניח תפילין. ולא זו בלבד, הלא תפילין של יד הן ״כנגד הלב״ והיכן נמצא הלב ז בצד שמאל!