להבנת הענין בחרתי מתוך מחזור סיפורי את הסיפור "רגע ש15 מפנה" ("שערים", ערב יום כפור וזשט״ו)!

ששה שבועות קודם לפטירתו של רבי ישראל מרח׳ ין׳ בא לבקרי הצדיק סקוברין כדי להסתכל בהליכותיו וללמוד ממנו ארחות חיית. בשעת סעודה שלישית, יצאו שגי הצדיקים לטייל בשדרות הגן. הלכי השניים ושתקו. הפר רבי ישראל את השתיקה וברוח עצובה אמר: אשרינו מה טוב חלקינו, שאגו עוד זכינו להיות יהודים. יגיע יום, בו יהיה קשה לומר אפילו פרק תהלים. ורבי ישראל הפליג בשיחתי ונתעצב מרגע לרגע.

מאמר בנושא בדיחות לפורים לדתיים

הצדיק מקוברין למדן הוא — המשיך רבי ישראל — יאמר גא אז דעתו — אפשר לצאת ידי חובת סעודה שלישית כפירות האילן? — הבין הצדיק מקוברין שכוונתו לבניו, שינהלו את עדת החסידים אחריו. והוא געה בבכיה ואמר: רבי ישראל, קדוש ישראל ומאורו, עדיין העולם צריך לו. השיב רבי ישראל — כבר נגזרה גזירה — והשניים שבו לשתיקתם.

אחרים מניחים אחריהם ספרים. אני מגיח אחרי בנים — אמר רבי ישראל — אבא שר שלום זצ״ל אמר: מבני ידעו מי אני ואני אומר מבני ידעו מי ה,. אני יחסן גדול — המשיך — יחסן הוא זה שיש לו מחסה. רבי שלום אבי התיחס בי ואני חוסה בבני הקדושים.

וכשהגיעה שעתו של רבי ישראל להפטר מן העולם, קרא אליו את בניו ואמר להם: מדרך העולם הוא, שכל אב משאיר אחריו ירושה לבניו. ברם, מה איכל להוריש לכם אם אין לי מאומה ואם מכל העולם הזה, לא נהניתי אפילו בפחות משוה פרוטה. אבל, מה שנשאר לי להוריש לכם זוהי: עצמיותי. אם כן— לבני מרדכילה אני נותן בירושה את המושכל הראשון... דע לך איפא, בגי מרדכילה: החסידות משולה לנתיב בליל אפל. לרגע מבריק הברק. שוטים שבאנשים, נושאים עיניהם למעלה אל הברק ובינתיים הם מועדים ברגליהם ונכשלים. פקחים שבאנשים משפילים עיניהם למטה, לראות במכשולים שמתחת, כדי לעכור עליהם. ואתה בני, מחובתך ללמד את החסידים, שידעו כי יש להשפיל את העינים-לםםה ולא להרימם מעלה...

ששה בנים היו לו לרבי ישראל סרוז׳ין. הצעיר שביניהם היה רבי מרדכי שרגא מהוסיאטין. צדיק גדול היה רבי מרדכי פייביש ועגותגותו

רשתקנותו היו לשיחה בפי כל. מורגל היה בפיו: "משתיקה לא מתעייפים" והוא הסביר את כוונת דבריו בפרשו את דברי חז״ל במשנת אבות: "סייג לחכמה שתיקה". "סייג" הוא הדבר המקיף את התוכן הפנימי. כמו גן של אילנות חמד שהוא מוקף בסיוג וגדר, שלא יכנסו לתוכו. וכמו ה״סייג" כן ה״חכמה"— גם היא חייבת להיות מוקפת וגדורה. ובמה ז בשתיקה".

וכשנולד לו לרבי מרדכי פייביש בגו ישראל החליט לנטוע בו את מדותיו ואת מדות סבו הגדול מרח׳ין, שנקרא על שמו. בעודו ילד שיגן לו אביו: בני דע וזכור! השומר תרי״ג מצוות הוא — יהודי. המתרחק ממדות רעות הוא — יהודי הגון. ואולם להיות ״יהודי טוב״ — זוהי משימה שיש לעמול עליה הרבה מאד עד שזוכים לראות בביצועה. וישראל הקטן רשם את הדברים שאמר לו אבא על לוח לבו ושמר אותם בזכרונו.

בט״ז ימים לירח כסלו של שנת תר״ל רבתה השמחה בבית הנסיך רבי מרדכי פייביש. בנו ישראל הנסיך הצעיר לבית רוז׳ין חגג באותו יום את יום הבר־מצוה שלו. בהשכמה קרא רבי מרדכי פייביש את בגו החדרה. סגר את הדלת אחריו ובנעימה של רצינות וכובד ראש נטל את התפילין. כרכם על זרועו ועיטרם לראשו ואמר! שמע בגי מוסר אביך וחרוט אותם על לוח לבך, לבל ימושו הדברים מזכרונך עד עולם.

מידע שיש על יהי רצון לפני קריאת תהילים

הן יודע אתה — פתח רבי מרדכי פייביש — שמשפחתנו רמת יחש היא. אבי זכר צדיק לברכה היה רבי ישראל מרוז׳ין ושמך נקרא עליו. אביו היה רבי שלום מפרובישץ — מגדולי הצדיקים בדורו. אביו היה רבי אברהם המלאך וכינויו מעיד עליו ואביו היה המגיד רבי דב ממזריטש תלמידו ויורשו של יוצר החסידות ומכוננה הלא הוא רבי ישראל בעל שם טוב זכותו תגן עלינו.

ואתה בני — המשיך רבי מרדכי פייביש בנעימה רווית מסתורין — אתה הנך דור ששי להמגיד הגדול ממזריטש. תלמידים רבים היו לו למגיד הגדול ממזריטש. אחד מהם שהמגיד רחש לו אהבה וחיבה מיוחדת היה רבי מנדלי מויטבסק׳ מראשוני החסידים שעלו לארץ ישראל לחונן עפרה ויסדו את הישוב היהודי בטבריה.

פעם באו חסידי רוסיה והתאוננו בפניו׳ כי מחמת ריחוק המקום

קשה להם לבוא אליו בכל עת רצון. ואולם קשה להם מזאת להשאר זמן רב בלי רועה ומנהיג. שמע המגיד את דבריהם, קם מעם שולחנו, ניגש אל ארון הבגדים והוציא מתוכו אחד מבגדיו ואמר לחסידים: טלו בגד זה ממגי וקחו גם אבנטי ומקלי ולכו לכם לויטבסק והיה אם תמצאו שם יהודי בשם מגדלי, התכבדו נא ומסרו לו את הבגד, האבנט והמקל.

עשו החסידים כפקודת הרבי. נטלו את הבגדים ויצאו לכיוון העיר ויטבסק. כשהגיעו למחוז חפצם שוטטו בעיר ושאלו לעוברים ושבים: שמא מכירים אתם יהודי בשם מנדלי והיכן הוא גר י ענו להם: וכי מנדלי אחד יש בעיר ו פגשו באשה אחת ושאלוה. השיבה להם: וכי מגדלי אחד יש בעירו חתני גם הוא נקרא בשם: מנדלי. אפשר ואליו אתם מתכוונים. הראתה להם מקום מגוריו של מנדלי זה. כשהגיעו לביתו ומסרו לו ששלוחים הם מאת המגיד ממזריטש אל יהודי בשם מנדלי. קם האיש ממקומו וראו החסידים שהוא רוטט ורועד לשמע שמו של המגיד ואז הבינו שה׳ הצליח דרכם ולמנדלי זה התכוון רבם.

מראהו של מנדלי מויטבסק היה כמראה איש פשוט. לבוש היה כאחד

מחמץ העם. ללא תואר ואורה. לא היה מקום להניח ממראה הפגים ומבנה הגוף — שאיש זה קדוש ופרוש הוא ועם קדושים יתרועע.

מסרו לו החסידים את הפקדון שהפקיד בידם המגיד ממזריטש. בנוכחותם נטל מנדלי את הבגד ולבשו ואת האבנט וחגר בו מתניו ואת המקל והחזיק בו ביד ימינו. נתנו בו החסידים עיניהם וראו שבו ברגע נשתנה צורתו עד לבלי הכר, נפל עליהם פחד גדול ודומה היה עליהם שמלאך אלוקים רואות עיניהם. נהרת אור נשתפכה על פניו ושפכה אורה על פני החדר. לרגע. ניסו לפקוד בזכרונם את מה שעיניהם ראו רגע אחת לפני כן: לא היה דמיון כלשהו. עד מהרה נתדבקו אליו בעבותות אהבה וקיבלו את מרותו.

רואה אתה בגי מחמדי — סיים רבי מרדכי פייביש — לפגי רגע כך ובו ברגע אחרת. אתה מתחיל היום להניח תפילין כבר־חיובא, שנן לך בני היטב חכרת אותם כל ימי חייך. שגם עליך אני קורא ברגע זה ן .לפני רגע כך ובו נרגע אחרת".

הנסיך הצעיר לבית רח׳ין רבי ישראלקה הרכין ראשו ודמעות של

שמחה ואושר נטפו מעיניו ורבי מרדכי פייביש הרכין אף הוא את ראשו והצמיד שפתיו למצח של הבן ונשק לו סמוך למקום התפילין בסיימו: אני מברך אותך שתאיר עיני הדור׳ כמו שרבי מנדלי האיר את עיני דורו.