פס׳ יג - מדוע ההורג בשוגג שנפל על מישהו בשוגג (כדברי הגמ׳ במכות) לא מתחייב שתי גלויות? אלא שבאמת חיוב הגלות הוא לא על ההריגה בשוגג אלא עבירה שקדמה לכך שבעקבותיה הוא צריך לגלות אלא שה׳ קבע שהוא יהרוג בשוגג מי שנתחייב מיתה ובכך כל אחד יקבל את עונשו, תירוץ נוסף הוא ”כי לצד שרמזוהו מן השמים דהמתגלגל על ידו שהרג הנפש והיה לו להכנע ולקבל עליו הגלות מעצמו הרי זה הוסיף על חטאתו פשע, ולזה הזמין לו עוד שוגג אחר מלבד הראשון וצריך לגלות פי שנים כשיעור הצריך למספר רשעיותיו".
[ראה במאורי החיים שהביאו תירוצים מעוד אחרונים מדוע לא מתחייב שתי גלויות].
פרק כב פס׳ ה - הסבר הפרשה בדרך רמז - הקלקול והנזק שיגרמו הרשעים ברשעותם, והצדיקים הם הראשונים לקבל את הפורענות.
כאן נקרא על פתגם חסידי
”לפעמים חרב עד צוואר הגיעה מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעוונם כדי להציל על כללות הדור”.
יש רמות שונות בקיטרוג על עמ״י ולפעמים מספיק שהפורענות תפגע רק בתינוקות של בית רבן ויש שפוגע בצדיקי הדור ויש שצריך שכל הדור כולו יפרעו ממנו.
”ותמצא שהצדיקים כשהיו בניהם מגיעים לכלל שנים שאינם נלכדים בעון אביהם היו שמחים ואומרים ברוך המקום שפטרם מעונש זה, הרי כי יעניש ה׳ לגורם עונש בשבילו לזולת".
”ובאמת כי יחרד אנוש ויכבה שלהבת יצרו המחטיא אותו באש המשפט בהעלותו על לבבו נהרות העונשים אשר יגיעוהו על כמה נפשות קטנים וגדולים אין קץ שכולם הוא הרצחן הגדול להם באמצעות תאוותו הסרוחה, והנה אמרו ז״ל לעולם יראה אדם כאלו כל העולם כולו חציו זכאי וכו׳ עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע את כל העולם לחובה ודם כל העולם ודם זרעיותיהם על צווארו ועל נפשו עמוסים ויסבול מר המוות בעד כל נפש אחת מהם ובכל צרתם לו צר כאשר עשה".
פס׳ ו - "אין לך שעה ורגע שאין ה׳ עושה פעולה עם האדם בין בבחינת גופו בין בבחינת צרכיו”.
[וראה במאורי החיים שהרחיבו בזה מהשל״ה וספרי חסידות].
פס׳ יד - התורה אומרת שבמקרה שבעליו עמו לא ישלם - ולפי זה שואל האוה״ח לכאורה גם אנחנו נהיה פטורים מעונש לעתיד לבוא שהרי ’בעליו עמו׳ שהרי ה׳ שהוא הבעלים עלינו תמיד איתנו ולכן אנו פטורים מעונש, אלא שטענה זו לא נכונה שתי סיבות - א. כי בפירוש ה׳ חייב את האדם השומר על נפשו לבל יחטא וכל תנאי שבממון קיים, ב. דין בעליו עמו פוטר מדיני ארץ אך לא מדיני שמים וכ״ש שמירת הנפש מחטוא שתחויב בידי שמים.
מידע שניתן לקרוא משפטי חיזוק באמונה
פס׳ כ - ”נשמות בני ישראל הם שורש הקדושה בני אברהם יצחק ויעקב חבל נחלתו יתברך וכל זולתם הם חלק רע".
אסור להונות גר משום שאף נשמות בנ״י הקדושות היו טבועות בקליפה הטמאה במצרים וא״ב דין גר שנתגייר ונשמת ישראל קודש הוא אותו דבר ששניהם יצאו מהקליפה אל הקדושה.
פס׳ כד - שיש לאדם חסרון זה מובן שזה בא ליסרו על עונו אך כאשר לאדם יש עודף ויותר מכדי צורכו יש לשאול לשם מה ה׳ עשה ככה? אלא שיש מי שקילקלו מעשיהם ומשום כך לא ראוים לקבל פרנסתם מאת ה׳ בצורה הראויה אזי ה׳ בחסדו משפיע את פרנסת אדם זה למישהו אחר ואותו אדם שכעת הושפע הוא יתן לאדם שמגיע לו שפעו בתורת צדקה ובכך המקבל צדקה יקבל את המגיע לו אך בדרך לא ראויה עקב מעשיו וגם הנותן ירוויח מצוות צדקה.
ובכך גם מוסבר הפס׳ "אם כסף תלווה את עמי" שחז״ל אומרים ’אם׳ זה אינו רשות אלא חובה א״כ מדוע נכתב בלשון ספק במקום וודאי, אלא לומר לך ש”אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו. ואולי כי רמז לו גם כן שלא יתנשא ויתגדל על העני בראותו כי הוא הנותן לו, והוא אומרו לא תהיה לו כנושה לשון נשיאות ומעלה כי משלו הוא נותן לו”.
פס׳ כה - ירמוז להעיר אדם הנרדם אשר מישכן את נפשו בחובו ובחטאיו שישוב בתשובה לפני זמן בא השמש - לפני שימות.
”דע כי כל אדם מישראל יש לו ג׳ בחינות נפש רוח נשמה”.