האם פוליסת ביטוח חובה תחול על נהגים ללא רישיון נהיגה מתאים

המקרה שלפנינו הובא בפני ביהמ"ש העליון בבר"ע רע"א 1101/10. במקרה זה נפגעה נוסעת אשר נסעה ברכב, אשר הוסב למונית, כאשר לנהג הרכב היה רישיון נהיגה רגיל (מסוג 02) ולא רישיון נהיגה למונית (מסוג 05). הנוסעת (להלן: התובעת) תבעה את חברת הביטוח של הרכב- חברת "הכשרת היישוב" (להלן: חברת הביטוח) בגין הנזקים אשר אירעו לה מתאונת דרכים זו. חברת הביטוח טענה שהיא אינה חייבת לפצות את התובעת בגין הנזקים אשר אירעו לה- היות ולנהג לא היה רישיון נהיגה מתאים (משרד הרישוי שלל את רישיונו של הנהג כנהג מונית, אך לא שלל את רישיון הנהיגה שלו). לטענתם, "קרנית" היא זו אשר צריכה לשאת בפיצוי.

בימ"ש השלום- בימ"ש השלום דן בעניין ופסק כי חברת הביטוח צודקת וכי קרנית היא זו האמורה לפצות את התובעת וזאת ע"י שנסמך על פס"ד:דנ"א 10017/02 קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' מגדל חברה לביטוח- בפס"ד זה נקבע כי יש לפרש את סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") (בדבר שלילת פיצוי לנפגע בת.ד כאשר אין לו רישיון לנהוג בו) בצמצום- על מנת להימנע ממצב של שלילת פיצוי מקבוצה רחבה מידי של נפגעים, תוך החטאת מטרתו הסוציאלית של החוק. ביהמ"ש אף נסמך על פס"ד רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ובמסגרתו נקבע כי "שלילת הפיצוי תיעשה במקרים שבהם היעדר רישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכות לפיצויים". בעניינו קבע ביהמ"ש השלום, כי הנהיגה ברכב, כאשר לנהג אסור לנהוג ברכב זה עקב שלילה של גוף שיפוטי- הינה עניין עקרוני ולפיכך על קרנית לפצות את התובעת.

בימ"ש המחוזי- קרנית ערערה לבימ"ש המחוזי על פס"ד זה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את ערעורה והפך את החלטת בימ"ש השלום וחייב את חברת הביטוח לשאת בנזקה של התובעת. המחוזי טען כי במקרה כמו מקרה זה, בו הרשות בוחרת בפסילה מסווגת, בה היא מותירה בידי הנהג להמשיך ולשאת ברישיון לגבי אותו סוג של רכב, בעל אותם מאפיינים פיסיים, - וזהי שלילה טכנית ולא שלילה מהותית. היות והנהג נוהג בדיוק באותו רכב, פעם יכל לשמש "כמונית" ופעם יכול לשמש "כרכב פרטי" לפיכך, אין לומר שבעניין זה יש שלילה מהותית היורדת לשורש כישוריו כנהג. (כמובן, שיש לכך השלכות במישור הדין הפלילי, אך אין לכך נפקות בחוק הפיצויים לנפגעי ת.ד) ביהמ"ש הדגיש כי באותו  פס"ד עליו הסתמך בימ"ש השלום  (דנ"א 10017/02), נקבע שדי ברישיון לאותו "סוג רכב".

ביהמ"ש העליון- חברת הביטוח הגישה בקשת רשות ערעור לביהמ"ש העליון- כאשר היא סומכת ידיה על פסק דינו של בימ"ש השלום וטוענת כי שגה ביהמ"ש המחוזי. חברת הביטוח שבה וטענה כי שלילת רישיון היא עניין מהותי ולא עניין טכני. לחילופין, מעלה חב' הביטוח טיעון חדש נוסף ולפיו לנהג לא היה כיסוי ביטוחי בהתאם לסעיף 7(5) לחוק ("מי שנהג ברכב ללא ביטוח על פי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב") חב' הביטוח הפנתה לפוליסת הביטוח אשר שם קיים כיסוי ביטוח "בתנאי שהאדם הנוהג הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל  לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה... ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון כזה על פי הוראות שבחיקוק... או רשות מוסמכת אחרת".

העליון דחה את בקשת הערעור והשאיר את פסיקת ביהמ"ש המחוזי, העליון סבר כי אכן יש לפרש את ס' 7 לחוק באופן מצומצם ודווקני, כך שהוא יחול על מקרים חמורים וחריגים במיוחד, רק במקרים כאלו תהא הלימה בין הסנקציה של שלילת פיצויים לבין ההפרה. ובאותו פס"ד (דנ"א 10017/02) נקבע כי יש לצמצם תחולת סעיף החוק רק למקרים בהם לנהג אין רישיון לנהוג באותו סוג הרכב בו נהג בעת התרחשות התאונה (לדג'- לנהג יש רישיון לנהוג על מכונית פרטית והוא נתפס בעודו נוהג על אוטובוס) ההגבלות מתייחסות למימדיו הפיסיים האינהרנטיים של הרכב אשר משליכים על דרגת הרישיון הנדרשת על פי תקנות משרד התחבורה. והיות ובמקרה זה, הנהג נהג באותו סוג רכב, אשר יש לו רישיון לנהוג על סוג רכב זה, אך לא על אותו רכב בתפקידו כמונית- אין לכך השפעה מהותית, כי אם טכנית ולכן לא יחול סעיף 7(ג) לחוק.

אשר לטענה כי הנהג נהג ללא כיסוי ביטוחי לפי סעיף 7(5) לחוק, העליון טען כי ראוי לפרש את תניית הרישיון בפוליסת הביטוח מתוך מגמה ליצור התאמה בינה לבין הוראת לסעיף 7(3) לחוק.

לאור האמור, דחה ביהמ"ש העליון את בקשת רשות הערעור של חברת הביטוח והשאיר את פסיקת ביהמ"ש המחוזי על כנה וחייב את חברת הביטוח בתשלום פיצויים לתובעת.

ד"ר דוד סער, עו"ד

למידע נוסף בנושא עו"ד תאונות דרכים בקרו באתר מה הסיכוי - עורכי דין תאונות דרכים עונים על שאלות