מקורות הוודו באפריקה העתיקה

יסודות המסורת עברו מאב לבן מראשית ימי האדם, והיא לקחה חלק חשוב בחיים הקהילתיים השבטיים לאורך הדורות.

כל יוצאי אפריקה היו שותפים לתפיסה כי יש אל אחד גראן מאט (gran met) המסטר הגדול, הבורא, הוא המקור.

לבורא כינויים שונים ורבים באזורים שונים ביבשת.

יוצאי אפריקה כולם, היו שותפים גם להבנה כי הגראן מאט אינו נגיש לבני האדם.

ובכדי לשמור על האיזון והסדר, וכחוליה המקשרת, השאיר הבורא את הלואה.

הלואה הם יחידות אנרגיה אינטליגנטיות, ה"מסתורין", שמשרתים תחתיו.

הם נגישים לכל בני האדם.

בשפת הפון, בדהומי (שבימינו נקראת בנין) ובניגריה, הלואה כונו "וודון".

השימוש בשם "וודו" ככינוי כולל למסורת, החל בהאיטי בהשפעה צרפתית.

הוודו הגיע למערב עם העבדים אשר נחטפו מאפריקה ליבשות אמריקה ולאיים הקריביים.

על פי הערכות מסוף המאה ה15 ועד סוף המאה ה-19, נחטפו מאפריקה כ- 12מליון גברים ונשים, לעבודות כפייה, כשפחות ועבדים.

אילו ששרדו את המסע, מעבר לאוקיינוס, נמכרו בשווקי העבדים, ופוזרו ביבשות אמריקה ובאיים הקריביים.

כעבדים זכו האפריקנים ליחס אכזרי ביותר, האירופיים ראו בהם לא יותר מרכוש, כוח עבודה.

העבודה המפרכת התחילה לפני הזריחה והסתיימה מאוחר בלילה.

הסרבנים נענשו בעונשים פיזיים קשים, לא אחת נקשרו עבדים שניסו לברוח, לקניי תירס והועלו באש בעודם חיים.

שיגרת היום הנוקשה הותירה מעט זמן לעיסוקים קהילתיים ודתיים.

הטקסים האפריקנים המסורתיים, רעם התופים, הפרצופים השחורים מסביב לאש בלילות ירח, הפחידו את השליטים הלבנים. וקיומם נאסר.

לעבדים התאפשר להתכנס רק מחוץ לכנסיות, בימי דרשה וחגים, של השליטים הנוצרים.

בחוסר תשומת לב, הכנסייה הקתולית, אפשרה יותר חופש מהפרוטסטנטית, ועבדים אפריקנים, במקומות רבים, למדו להכיר את הקדושים קתוליים, ואת הנצרות, עם הזמן רבים התנצרו.

אחרים, מצאו קשר בין קדושים הנוצרים לבין הלואה והחלו לחדש את הקשר בסתר, תחת מסווה של קדושים קתוליים.

שני יחידי סגולה אשר נחטפו מאפריקה הובאו למושבה צרפתית באיים הקריביים. הונגאן באוקמאן דוטי, ומאמבו מרינט, אנשי דת במולדתם.

דוטי ומרינט חיו על פי המסורת כל אחד במקום הולדתו וידעו את כוחה וסודותיה,

השניים ולימדו וחיו על פי המסורת בסתר, עד שבלילה בין ה13 ל14 באוגוסט 1791, הובילו טקס וודו, ב"בואה קיימאן". בעיצומו הקריבה מאמבו מרינט, חזיר שחור בעודה אחוזת דיבוק, ע"י הפטרו לואה, ארזולי דאנטור.

בסיום טקס פטרו זה, החל מרד העבדים המוצלח היחיד, מאז יציאת מצריים.

בעקבותיו, השתלטו עבדים על החלק הצפוני במושבה הצרפתית, האדונים הלבנים, נשחטו או גורשו.

המרד הסתיים בינואר 1804, כשקבוצת העבדים הכניעה את הצי צרפתי האדיר של נפוליון,  הכריזה על עצמאות, שם המקום שונה להאיטי.

האיטי הפכה לרפובליקה השחורה הראשונה, ולמדינה הראשונה, בחציו זה של כדור הארץ, בה כל התושבים חופשיים. יותר ממאה שנה לפני מיגור העבדות באזור לחלוטין.

הלואה ארזולי דאנטור נחשבת לאם האומה, ובואה קיימאן הוא היום פארק לאומי בהאיטי.

לאחר השחרור ב1804, כל הלבנים גורשו מהאיטי רבים נהרגו, כולל כמרים קתוליים. הוותיקן ניתק הקשר למשך כ-60 שנה, ספינות העבדים הפסיקו להגיעו מאפריקה ונותק גם הקשר עם המולדת.

הכנסייה פתחה במלחמה גלובלית והכריזה על וודו כעל עבודת אלילים

ב1941-2 אלמנטים בכנסייה הקתולית פתחו במלחמת קודש כוללת כנגד המסורת הם שרפו מקדשים הרסו מקומות של טקסים מאמבו הונגאן הוכו חלקם נרצחו.

אותם אלמנטים בכנסיה דרשו את מיגורה המוחלט של המסורת מהחברה.

המשרתים ירדו למחתרת במידת מה, אך הפופולאריות גברה, לרבות בגלל הפעולה.

בשנות החמישים המוקדמות ההיררכיה הקתולית הפסיקה את המלחמה, ונפטרה מהאחראים לה. הוותיקן הכריזה על הוודו כדת.

השילוב של שירה ותופים אפריקניים בטכסים בכנסיות קתוליות שכיח למדי כיום.

וודו היא יותר מסורת מדת,

גם כיום, כאשר מעל לחמישים מליון משרתים את הלואה ברחבי העולם, המסורת מתקיימת ללא גוף מנחה ומערכת היררכית או ספר חוקים אחיד המאפיינים את רוב הדתות בעולם.

התפיסה הכללית במסורת היא אנרכיסטית.

הקשר הישיר בין המשרת ללואה הוא הבסיס למסורת הוודו, אין זה מתפקידם של הונגאן או מאמבו (כוהנים) לשמש כמתווכים מפרשים או מתורגמנים.

אמנם לא כולם "קרובים לצלחת" אך לכול אחד יש גישה ישירה אלה ברגע שיבחר בכך.