צורך, כאב, פחד, אופי ודפוסים / מיכל רון*

תקציר

איך נוצר האופי שלך, ואיך אפשר להשתנות?

ביישנות, ריצוי, כעסים, וכד' אינם גזירה משמים. אנחנו לא נולדים כאלה, אלא נהיים כאלה.

אנחנו נולדים עם צרכים ראשוניים. כאשר צרכים אלה אינם מסופקים נוצר כאב, שבתורו יוצר פחד מפני כאב נוסף, והפחד הוא שיוצר את דפוסי ההתנהגות, שהולכים ומתקבעים עם השנים, כדי להמנע מן הכאב הראשוני.

כדי להשתחרר מאותם הדפוסים עלינו להתחבר חזרה לרגשות ולכאב שחווינו ושאנחנו עדיין חווים כשהצרכים הראשוניים שלנו אינם מסופקים, בתהליך שעיקרו הרגשה ושחרור של אותם כאב, פחד, ושאר הרגשות שיצרו מלכתחילה את הדפוסים.

צרכים

כולנו נולדים עם צרכים ראשוניים. חלקם צרכים פיזיים, כדוגמת מגע או מזון. אך יש גם צרכים רגשיים, כדוגמת הצורך להרגיש בטוחים ואהובים, הצורך בתשומת לב, הצורך בהכרה, וכד'.

כולנו גם חווים תקופות או ארועים בהם הצרכים האלה אינם זוכים לסיפוק. כך למשל, אם משהו מפחיד אותנו ואמא אינה פנויה באותו הרגע להרגיע אותנו, או שהיא פוחדת בעצמה, הצורך להרגיש בטוחים לא יסופק באותו הרגע.

לעתים הצורך הזה מסופק בזמן מאוחר יותר, 15 דקות, לדוגמא, כשאמא לוקחת אותנו על הידייים, מרגיעה אותנו ומנחמת אותנו. במקרה הזה לא תשאר 'צלקת' רגשית. אבל מה קורה כשאמא לא יודעת להרגיע אותנו? כשאמא כל הזמן דואגת או פוחדת בעצמה? במקרה כזה התינוק ימשיך להרגיש את הצורך הבלתי מסופק להרגיש בטוח.

באותו האופן תינוק יכול להשאר כל הזמן רעב למגע או לתשומת לב, או להרגיש באופן כרוני בלתי אהוב - הכל בהתאם לצורך הראשוני שלא סופק. אותו חוסר סיפוק של צרכים הופך לכאב כרוני.

כאב כרוני

כאשר אנחנו חווים שוב ושוב, או במשך תקופה ארוכה, חוסר סיפוק של הצרכים שלנו החוויה היא חוויה של כאב. אם לא נקבל מזון נרגיש רעבים. אם לא נקבל אהבה נרגיש בודדים ונטושים. אם לא נקבל תשומת לב נרגיש חסרי ערך, וכד'. המשותף לכל החוויות הללו הוא שהן חוויות של כאב.

כאשר החוויות הללו נחוות שוב ושוב, או במשך תקופה ארוכה, הן הופכות לכאב כרוני.

חוסר סיפוק של צרכים יכול להיות רגעי - אם לוקח לאמא 10 דקות לחמם לנו את האוכל, אבל הוא יכול להיות גם חוסר סיפוק כרוני של צרכים.

חוסר סיפוק כרוני של צרכים נובע, בדרך כלל, מנסיבות חייה ואישיותה של האם. אם האם לא זכתה בילדותה למספיק מגע ולא למדה על חשיבותו, הרי שהיא לא תגע בנו כמעט, ואנחנו  נפתח כאב כרוני בגלל צורך במגע שלא סופק. כך, אם אמא אינה פנויה אלינו משום שהיא עסוקה מדי אנחנו נפתח כאב כרוני בגלל צורך בתשומת לב שסופקה. אם אמא היא בעצמה אדם חששן אנחנו נפתח כאב כרוני הקשור לחוסר סיפוק הצורך שלנו בתחושת בטחון.

לאחר שנוצר בנו כאב כרוני אנחנו מתחילים לפחד שמא יכאיבו לנו שוב.

פחד כרוני

כמו הכאב, גם הפחד הוא כרוני, משום שהוא בא להגן על תחושת כאב כרונית. אם כל הזמן כואב לנו, אם אנחנו כל הזמן נושאים כאב, ואפילו באופן תת-מודע, אנחנו גם נחוש כל הזמן, שוב - באופן תת-מודע בדרך כלל, את הצורך להגן על עצמנו מפני חוויה מחודשת של אותו הכאב החבוי.

כאשר כואבת לנו הרגל, האינסטינקט הבסיסי שלנו הוא שלא לתת לאחרים לגעת באותו המקום, כדי שלא יכאיבו לנו.

לפחד הזה יש שתי פנים: מחד, אנחנו פוחדים שמא מישהו יפגע בנו שוב באותו המקום, אך מאידך, גם כאשר מישהו נוגע בנו כדי לרפא אותנו אנחנו פוחדים, וזאת משום שהוא מעלה אל פני השטח את הכאב שכבר היה שם.

כך גם בכאב רגשי כרוני ובפחד כרוני.

אם באופן כרוני הצורך שלנו להרגיש בטוחים אינו מסופק אנחנו נהפוך לפחדנים כרוניים. מחד, אנחנו נפחד שמא יפחידו אותנו, אך מאידך, אנחנו גם נפחד לטפל בנושא, משום שאז כל תחושת הפחד שהצטברה במשך השנים תעלה אל פני השטח.

אם לא זכינו לקבל מספיק תשומת לב אנחנו גם נפחד שמא יתייחסו אלינו כאל חסרי ערך ובכך יפגעו בנו שוב, וגם, באופן פרדוקסלי, נפחד שמא ישימו אלינו לב, ואז תעלה אל פני השטח כל אותה כמות אדירה של כאב, בגלל הצורך בתשומת לב שלא סופק.

הפרדוקסליות של הפחד יוצרת מצב של פער בין החוויה הפנימית שאנחנו חווים, ובין מה שאנחנו מראים כלפי חוץ. כך, למשל, אדם שמאוד זקוק לתשומת לב עלול להתלבש בצורה שמושכת תשומת לב, להפוך ל'נודניק', וכד'. כולם חושבים שהוא רוצה המון תשומת לב. אבל בחוויה הפנימית שלו, כשמישהו באמת שם אליו לב, הוא עצמו חושב שהוא ביישן. הוא חווה המון פחד משום שהוא אינו יודע כיצד לתפקד 'באור הזרקורים', כאשר תשומת הלב מופנית אליו. כולם חושבים שהוא רודף אחרי תשומת הלב - והוא אכן עושה זאת כלפי חוץ, אבל הוא חושב שהוא ביישן.

כמו שאנחנו רואים, הכאב והפחד הכרוניים יוצרים התנהגות כרונית, שאותה אנחנו מכנים בשם 'דפוסים' או 'אופי'.

אופי ודפוסים

צורך ראשוני בבטחון שאינו מסופק באופן כרוני, יוצר כאב רגשי כרוני המתבטא בתחושת פחד, שיוצר פחד מפני חוויות נוספות הכרוכות בפחד. כאשר אנחנו פוגשים בבן אדם כזה אנחנו מייחסים לו אופי של 'פחדן', או דפוסי התנהגות כדוגמת המנעות או פחדנות.

באותו האופן, כשהצורך הראשוני בתשומת לב לא סופק האשה עלולה לפתח דפוסים כדוגמת ביישנות (פחד מתשומת לב, משום שזו מעלה אל פני השטח את תחושת הכאב הכרוני), ריחוק וניכור (כדי שתשומת הלב תגיע אך ורק אל פני השטח, ולא אל הרבדים הרגשיים העמוקים), אובססיביות (רדיפה אחר תשומת לב), וכד'.

בדרך כלל, אנחנו מודעים לאותם תהליכים רגשיים הקשורים לצרכים, לכאב ולפחד אך ורק כאשר הם הופכים ל'בעיות' התנהגותיות - ביישנות, ניכור, אובססיביות, ועוד, אותן אנחנו תולים ב'אופי'.

הדרך לרפא 'אופי' או דפוסי התנהגות כרוניים הינה באמצעות תהליך ריפוי.

תהליך הריפוי

הדרך לרפא דפוסי התנהגות כרוניים הינה על-ידי התחברות מחודשת לרגשות ולצרכים שיצרו אותם מלכתחילה.

תהליך שכזה כרוך, כמעט תמיד, במעבר דרך הפחד והכאב הכרוניים שמתעוררים ברגע שאנחנו מטפלים ב'צלקות' העבר, ולכן תהליך שכזה הינו תכופות מפחיד או כואב. מאידך, תהליך שכזה יהיה אפקטיבי מאוד, ונוכל ממש משבוע לשבוע לראות שינוי באותם דפוסי התנהגות שבאנו לרפא. באותו האופן, למרות שנכאב או נפחד בזמן הפגישה, אנחנו נחווה אותם כפחד או כאב 'טובים' ומרפאים, ונרגיש כיצד אותם פחד וכאב תורמים להרגשתנו הטובה.

דוגמא לתהליך ריפוי

בתור דוגמא ניקח ילדה שהאמא שלה עובדת שעות רבות, עסוקה מאוד, או סתם, לא כל-כך פנויה אליה רגשית.

הצורך הראשוני של הילדה הזו בקירבה ובתשומת לב עלול שלא לזכות בסיפוק. החוויה היא חוויה כואבת של נטישה ושל חוסר אונים או יאוש - משום שלמרות מאמציה הרבים (בכי, חיוכים, ושאר מיני נסיונות למשוך את תשומת לבה של האם) הצרכים שלה נותרו בלתי מסופקים.

כתוצאה מכאב הנטישה וחוסר האונים נוצר פחד. את אותו הפחד מכנים בפסיכולוגיה 'חרדת נטישה' - הפחד מלהשאר שוב לבד, או 'צורך בשליטה' - הפחד מלהיות במצב של חוסר אונים.

בגלל פחד הנטישה עלולה אותה הילדה לפתח 'אופי' של הצמדות או תלותיות, היא עלולה להפוך ל'ילדה טובה' כדי שלא יעזבו אותה, או שהיא יכולה להיות מסוייגת ומרוחקת - לא לתת לאף אחד להתקרב, כדי שלא לכאוב כשהם עוזבים, או לעזוב מערכות יחסים לפני שעוזבים אותה.

הפחד מחוסר האונים עלול להתבטא בדפוסי שליטה שונים כמו שתלטנות ופעלתנות יתר, או בנטיה לכעסנות - כאשר יש איום באובדן שליטה.

תהליך הריפוי של אשה כזו יכלול התחברות לרגשותיה - בין אם מדובר ברגשות שעולים בגלל מציאות חייה הנוכחית, ובין אם מדובר ברגשות הקשורים לארועים שהתרחשו בעבר. בין הרגשות האלה יתפסו מקום רב האכזבה שעולה במקרים של נטישה או פרידה, או הבדידות שהיא חווה בחיי היומיום - כדי לרפא את חרדת הנטישה; תחושת הכשלון, הפחד ותחושת חוסר הערך שהיא חווה כשהיא אינה מצליחה לשלוט על הדברים המתרחשים.

תהליך החוויה של כל אותם רגשות הינו תהליך כואב, אך ככל שמתנקז הכאב הראשוני שעלה בגלל הצרכים הבלתי מסופקים כך יורדת רמת הפחד, שמטרתו הראשונית היתה להמנע מן הכאב, ואז גם הדפוסים 'מתרככים' והיא יכולה להשתחרר מהם - להיות פחות תלותית, מסוייגת או 'ילדה טובה' (משמע, פחות לפחד שיעזבו אותה), להיות פחות שתלטנית, פעלתנית או כעסנית (פחות לפחד מאבדן שליטה.)

ככל שאותה אשה משתחררת מדפוסי ההתנהגות האלה היא הופכת פתוחה יותר לקירבה ומוכנה יותר לקבל אהבה ותשומת לב, או במלים אחרות - לספק את אותם צרכים ראשוניים שלא זכו להיות מסופקים בילדותה.

דצמבר 2005

* מיכל רון עובדת בפסיכולוגיה אלטרנטיבית, ומתמחה בריפוי חרדות, בעיות בזוגיות והפרעות אכילה.

אתר:  http://www.michalron.com.

מייל: [email protected] .

יש לראות את הכתוב במאמר כהמלצה בלבד, ובשום אופן אין לראות בו תחליף לטיפול מסוג כלשהו.