ביקורת: "תשוקה" – דרמה קומית על בגידות וחיי נישואין – "בית צבי" ברמת גן

מאת חיים נוי

"תשוקה", דרמה קומית מאת המחזאי הבריטי פיטר ניקולס, המועלית בבית צבי ברמת גן עוסקת במשולש הנצחי של זוג נשוי והמאהבת , המפילה ברשתה בעלים והורסת את הנישואין. הגרסה הנוכחית של ניקולס (בן 85) קצת יותר מסובכת וטומנת בחובה פיתולים נוספים ואם נוסיף לכך להקת שחקנים משובחת, הברקות בימוי ותנועה, הרי שמדובר בביצוע מוצלח ובהפקה מעולה, גם אם הנושא עצמו קצת מעיק ועלול להפריע לצופים השלווים.

ניקולס היה בעברו מורה ושחקן והפך מחזאי מוכשר. "תשוקה" הועלה לראשונה בארץ, כנראה, בהבימה ב-1983 ושם נטלו חלק בהצגה חנה מרון וליא קניג, שלמה בר שביט ויהודה אפרוני ועוד. הפקה אחרת עלתה בבית ליסין ב-2001 עם ששון גבאי ויונה אליאן.

הבימאית נתי בן חנן, שגם עיבדה את המחזה לעברית, הפיקה ביצוע מוקפד ומעולה מלהקת השחקנים הצעירה. הבימוי שלה הוא מוצלח , מקצועי ומענג.

העלילה מספרת על ג'יימס ואלינור, זוג בריטי שלו, כאשר אל שלוות חייהם פורצת קיית' הסוחפת את הבעל לרומן , המטלטל את חיי המשפחה. אהבה ותשוקה, נקמה ובגידה משולבים בהמשך וגם גילויים נוספים התורמים לסיפור האהבים.

המחזה מאופיין בתצורה ייחודית של מעין כפילים לבני הזוג , המשמיעים בקול רם את הגיגיהם ומחשבותיהם הנסתרים, עד שכל הסיפור הופך למרקחה אחת שאין להבחין בה בין הגיבורים לבין הצללים שלהם. הסוף – פתוח, ייתכן שגם קצת מאולץ, אבל אין ספק שהוא נוקב.

הטקסט קולח ומשובץ פניני לשון , האסורים בדרך כלל בבית ספרנו. גם מעשנים על הבמה. למה? ככה. נכון, שקיימת אזהרה מתאימה לקהל על הסיגריות האומללות העתידות להעשן עד אפר על הבמה, אבל אין להן שום חשיבות בעלילה. הייתי מעדיף פחזניות קטנות כמו שזולל ג'יימס ובתנאי שגם יחלקו מהן לצופים.

אושר בית הלחמי מגלם את ג'יימס הבוגדני. אושר שנראה מאושר למדי במחיצתה של קיית' הסקסית, הוא שחקן אופי מוצלח שצולח את התפקיד הנעים שנפל בחלקו באורח מסור ומעולה. אושר הוא שחקן עם פוטנציאל טוב מאוד.

שירן גרוס כאלינור האישה הנבגדת היא מעולה ומשחקה ללא רבב. היא מוכשרת ומגלמת את התפקיד בצורה אמינה ונפלאה.

רותם שוורץ כקיית' הפתיינית היא טובה מאוד ונהדרת, מגלמת את התפקיד באורח משובח ומקסים.

בר פלד הוא הצל של גי''מס והוא משחק מדהים. יש לו כשרון תנועה חלקלק שהוא חלק מהתפקיד, גינונים מהוקצעים. סצנת פריעת שערותיו של ג'יימס והתמונה שבה כאילו הוא צופה בסרט ובולס פופקורן הן שתי תמונות לכאורה שוליות , אך הן מדויקות ומעולות מבחינת עיצוב הדמות. בר הוא שחקן מחונן.

נופר ברקול היא מדהימה בתפקיד הכפילה של אלינור. הוא טופפת בגמישות כצללית דביקה והתפקיד שהיא מגלמת הוא פשוט נפלא. אפילו איפור העיניים שלה הוא מיוחד ותורם לביצוע. נופר היא שחקנית עם כישרון חורג למצוינות ונהדרת.

אפרת שנפ מוצלחת כאגנס שבעטייה בעצם הכול נחשף והיא מעולה ומצוינת בתפקידה.

התפאורה של אבי שכוי היא בעצם ספה מסכנה אחת ושני לוחות מראה ניידים. לדעתי, יכלו לצייד את הבמה בריהוט מלא יותר, כיון שלעיתים היא פשוט ריקה  וזה לא מועיל במיוחד.

התאורה של דולב ציגל ממלאת יעודה כהלכה.

עיצוב התלבושות של לירון מינקין הוא נפלא. בנוסף לבגדי הנשים הסקסיים והאגרסיביים, ודווקא הלבוש השטחי של ג'יימס- הרי שלצללים יש ביגוד נהדר. במיוחד מובלטת חליפתו השחורה של הכפיל, מבריקה והדורה, נחשית.

הייתי גם דואג לתחלופה נוספת של גרביונים לנופר שנאלצת לחלוץ נעל ולהציג חורים בכף הרגל.

המוזיקה של מורן מייזלס היא ענוגה ומפעימה.

הכוריאוגרפיה של לור דליון היא נהדרת. ריקוד תערוכת הצילומים ומחול הדמויות בדירה הם פשוט שמימיים.

"תשוקה" היא הצגה מיוחדת שגם אם התוכן שלה לא מקובל על כולם, אין ספק שאלה הם חלק מהחיים בעולם וכהצגה – היא מענגת, מבדרת, מעוררת חומר למחשבה ובעיקר מספקת לנו חוויית צפייה בכישרונות מצוינים.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.