אושר. האם אושר היא תכונה מולדת ? האם יש לך את ה DNA של האושר ?

אושר. נגדיר: אני = התודעה שלי. מציאות = כל מה שקרה / קורה / ויקרה לאדם. טוב = אושר = התאמה בין הרצון של ה"אני" לבין המציאות. ככל שהפער גדול יותר, כך רע יותר. כל בני האדם בכל זמן / מקום, כל פעולה ופעולה שהם עושים, תכליתה היא להגיע למצב שבו המציאות שלהם תתאים לרצון שלהם, דהיינו חיפוש אושר. ונשאלת השאלה, האם אושר זו תכונה מולדת ? האם כל אחד יכול להיות מאושר, או שאולי נולדים עם זה ?!

תשובה: אושר זו אכן תכונה מולדת. שאלה: האם גם אני נולדתי עם תכונת האושר ? תשובה: כן, כל אדם בעולם נולד עם תכונת האושר. שאלה: מאחר שכל בני האדם נולדים עם תכונת האושר, מה גורם לכך שהם לא יהיו מאושרים ? תשובה: הסביבה / התרבות / צורת החשיבה הנפוצה של רוב העולם. שאלה: האם ניתן לבחור להיות מאושר ? תשובה: כן. כל אדם בכל זמן מקום, יכול לקחת אחריות על דפוסי המחשבה שלו ולהחליט להיות מאושר. שאלה: במי זה תלוי ? תשובה: זה תלוי אך ורק באדם עצמו.

ועכשיו נסביר. אושר היא תכונה מולדת. אושר היא תכונה שכולם כולל כולם נולדים איתה. כל יצור חי בעולם (כולל בעלי חיים) נולדים עם תכונת האושר, כחלק בלתי נפרד מ"מערכת ההפעלה" שלהם. מי שיתבונן בשכלו על החיים בעין אמיתית, יגלה כי כל בני האדם נולדים מאושרים, ולאט לאט ככל שהאדם גדל כך הוא נהיה פחות ופחות מאושר. עד השלב שבו האדם מגלה את זה שהוא לא מאושר, ושבעצם הוא מפספס את כל ההנאה שבחיים שהיא כמובן אושר פנימי, ושביעות רצון ממה שיש לך. ואז האדם לוקח אחריות ומנסה "לטהר" את דפוסי החשיבה שלו ולהתחיל לחשוב חיובי וכולי.

מהם הסימפטומים של חוסר אושר ? וממה נובע חוסר אושר ? חוסר אושר נובע בעיקר מחוסר קבלה עצמית, דהיינו מכך שהאדם לא מקבל את עצמו ואת מציאותו כפי שהם. האדם שופט את עצמו על כל מיני דברים שהוא עשה בעבר, האדם נכנס לדיכאון מדברים שקרו לו בעבר (גם מה שקרה לפני שניה = עבר). בנוסף על כך, האדם כל הזמן חרד מהעתיד, ממה יהיה בעתיד, איך הוא יחיה, אולי יום אחד הוא ימות מרעב (כאילו שעם אוכל הוא יחיה לנצח), מה יהיה עם המיתון, מה יהיה עם הכסף שיש ועם הכסף שאין. מה יהיה עם הזוגיות / פרנסה / ילדים / משפחה / שיש ושאין וכולי וכולי.

האדם שופט את עצמו ומכניס את עצמו לבית כלא בחינם וללא שום סיבה הגיונית. משום מה נדמה לאדם כאילו הוא פחות טוב מאנשים אחרים, או כאילו הוא יותר טוב מאנשים אחרים. האדם לא מקבל את עצמו ולא את סביבתו כפי שהם. האדם שיפוטי כלפי עצמו וגם כלפי סביבתו. שיפוטי זה טוב מאוד, אם זה שיפוט חיובי, אבל האדם בד"כ לא מקבל לא את עצמו ולא את סביבתו. האדם מדוכדך או ממה שקרה לו עד הרגע הזה, או ממחשבות על הרגע הבא. האדם אינו חי בהווה, אלא או את העבר או את העתיד, שהם כמובן דמיון ולא מציאות.

דפוסי החשיבה האלו, כמו שאר דפוסי החשיבה של האדם משבשים לו את תכונת האושר, שאיתה נולד כל אדם. דפוסי החשיבה האלו לוקחים מהאדם את שמחת החיים, את הביטחון העצמי, את האופטימיות, את הרוגע, את השלווה וכולי. הכל כמובן תוצאה של דפוסי חשיבה משובשים בלבד.

כל אדם נולד מאושר. ילד קטן (לפני שהמחשבות משתבשות, ממש בהתחלת החיים) לא מעלה על דעתו להיות מוטרד ממשהו שקרה לו אתמול. ילד קטן, לחלוטין לא מוטרד ממה שחושבים עליו. ילד קטן לחלוטין לא אכפת לו ממה אנשים חושבים שטוב לו, אלא הוא עושה אך ורק את מה שהוא חושב שהכי טוב לו. ילד קטן אינו חושב ולו לרגע אחד שמישהו אחד טוב יותר מאשר מישהו אחר. ילד קטן גם לא חושב שהוא טוב יותר או פחות מאף אחד אחר.

ילד קטן גם לא חושב שמגיע לו שום דבר. ילד קטן לא מחפש תשומת לב ולא מחפש להיות במרכז העניינים. ילד קטן לא מחפש כבוד. ילד קטן הוא טיפוס רגוע לחלוטין. ונדמה כאילו שום דבר בעולם הרגשי שלו לא מטריד אותו יותר מידי, מלבד אם הגוף הפיזי שלו כואב וכיו"ב, שאז התגובה הטבעית שלו היא לבכות. אבל כאשר הגוף שלו בריא, הכל תקין אצלו. וגם כאשר ישנה בעיה בריאותית, הוא לא נלחץ ממנה כל כך. זה לא שהוא לא בוכה, אבל הוא לא ב"פאניקה" של מה יהיה. כי מצידו הוא לא מספיק "חכם" להיות מוטרד ממה יהיה.

כל אדם נולד מלא בטחון עצמי ! ילד קטן לא מפחד משום דבר. ילד קטן אינו ירא משום דבר. ילד קטן בברירת המחדל שלו, הוא מלא בבטחון עצמי. הוא לא חושש לומר את דעתו. הוא לא מפחד מבני אדם. הוא לא מפחד ממה יגידו. לא אכפת לו מה יחשבו. הוא לא חושב שיש מישהו כלשהו בעולם שטוב יותר או פחות ממנו. הוא פשוט חי את החיים שלו כפי מה שנראה לו שהכי טוב עבורו.

ילד קטן נולד מאושר. הוא מקבל את המציאות כפי שהיא, ללא שום דיונים או ויכוחים. הוא סקרן, בודק מה טוב לו, עושה את מה שנראה לו, אבל הוא לא מתלונן על שום דבר. בקיצור כל אדם נולד מאושר. וזה מסביר מדוע בד"כ אנשים נהנים לראות ילדים קטנים ? בגלל שזה מזכיר לאדם את המצב הרגוע שבו הוא עצמו היה בעבר, ואת המצב הרגוע שאליו האדם שואף להגיע. מצב ללא דאגות כמו של ילד קטן.

כאשר תינוק רגוע, הוא הרבה יותר רגוע מאשר רוב ככל האנשים העשירים בעולם. אין לו כלום מעצמו והוא רגוע לחלוטין. מה ההבדל היחיד בינו לבין אותם אנשים ? תשובה: צורת החשיבה. בלי להיכנס כאן למה היא צורת החשיבה הנכונה בדיוק, יש להתרכז רק בדבר אחד. והוא כי ההבדל היחיד בין התינוק לבין שאר בני האדם, היא צורת החשיבה. לתינוק אין כלום, חוץ מאשר את הגוף הפיזי שלו. והוא רגוע לחלוטין. למבוגר יש אלפי אלפים יותר ממנו, והוא לחלוטין לא רגוע. מה ההבדל ? רק עניין של חשיבה. פיזית אין שום הבדל. ההבדל היחיד הוא המחשבות בלבד.

אז איך זה שהאדם הופך להיות לא מאושר, מוטרד, חרד, מדוכדך וכולי ? באיזה שלב מאבד האדם את הביטחון העצמי שלו ואת שמחת החיים שלו ? תשובה: כאשר הוא מתחיל לגדול. כל יום שהילד גדל ובא במגע עם בני אדם אחרים (לא מאושרים), כך הוא לאט לאט מאבד את שמחת חייו.

גם ההורים שמאוד אוהבים את הילד שלהם, מחוסר ידיעה הורסים לו את התמימות שלו ואת שמחת החיים שלו. איך ? על ידי זה שהם משרישים בו בצורה מודעת ובלתי מודעת את דפוסי החשיבה המשובשים של עולם המבוגרים "החכמים" יותר ממנו, אך מאושרים הרבה פחות ממנו. ולזה כמובן נוסיף את הסביבה כולה, שמשפיעה על האדם...

וכאשר האדם לא מקבל חינוך נכון, הוא הולך לאיבוד בתוך הג'ונגל של העולם הזה. עד שהוא מתחיל "לחפש את עצמו" ולנסות לפענח כיצד ניתן לחזור לאושר שהיה לו כאשר הוא היה ילד קטן, חסר דאגות לחלוטין.

על נגעי החברה אין צורך להרחיב. לא ממש צריך להסביר מדוע החברה ה"נאורה" / "מתורבתת" / "מתקדמת" וכל שאר המילים היפות, משבשת את צורת חשיבה של האדם והופכת אותו ללא מאושר. כל חכמי החכמים שממציאים כל היום המצאות / מקימים ומפרקים חברות / עסקים / מדינות. כל אותם חכמים שיושבים מבוקר עד ערב וחוקרים מחקרים שונים ומשונים, כולם ביחד לא הצליחו לגלות כיצד בן אדם יכול להיות מאושר.

וההוכחה הפשוטה לכך היא, כי רוב ככל בני האדם, גם החכמים / עשירים / מפורסמים ביותר, אף אחד מהם לא ממש מסוגל לומר "אני מאושר". זה כמובן לא באשמתו של אף אחד, כי זו המציאות. אך המציאות היא שככל שהחברה "מתקדמת" יותר בחיצוניות ובכל מה שהעולם מתקדם (לא ממש ברור להיכן ומהי התכלית), כך העולם מתרחק יותר ויותר ממה שנקרא אושר / שמחת חיים / רוגע / שלווה וכולי. והדברים כמובן ידועים וברורים, לכל מי שעושה השוואה בין צורת החיים החיצונית והפנימית שיש היום ביחס ללפני כמה דורות בלבד.

אז מה יעשה ילד קטן שנופל לתוך הג'ונגל הגדול הזה ? הוא הופך להיות "אחד מהחברה", עד אשר הוא "מחפש" ו"מוצא את עצמו" ומתחיל לבנות את העולם האישי שלו, מחוץ לג'ונגל ומחוץ לכל הבלגאן. אבל גם ההורים של הילד לא ממש מסייעים לשימור שמחת החיים של הילד שלהם. וכנ"ל, אף אחד אינו אשם בשום דבר, כי גם ההורים עצמם הם רק בני אדם, וגם אותם לא חינכו כראוי. אבל זו המציאות. ואיך ההורים עצמם משבשים את השכל של הילד שלהם ?

אז יש כאן 2 דברים. מודע ובלתי מודע. החלק המודע היא בעצם ה"דוגמא האישית" של ההורה, שהוא חלק מהחברה והוא מלמד את הילד שלו בצורת ההתנהגות שלו, בדיוק את הדברים שאותו *לא* צריך לעשות. ההורה מלמד את הילד שלו לכעוס / לסבול / להתלונן / לקטר / להלחם / להשפיל אחרים / לא לכבד אחרים / להתנשא מעל אחרים / ואיך כמובן לעשות את כל הטעויות שהוא עצמו עשה, שבסופו של דבר מובילים אותך ל*לא* להיות מאושר כידוע.

אבל ישנו גם את החלק הבלתי מודע. זה החלק שבו ההורה בטוח שהוא בסדר, אבל שוב פעם בלי להאשים אף אחד, גם כאשר ההורה בטוח שהוא בסדר גמור, גם אז הוא לפעמים יוצר נזקים בצורה סמויה. וזה קורה בעיקר כאשר ההורים מתוך תום לב רוצים שלילד שלהם יהיה טוב, ואז הם מתחילים ליצור אצל הילד את האגו / תלות רגשית בכל מיני דברים / חיפוש כבוד / חוסר ביטחון עצמי / חוסר הערכה עצמית וכולי.

הדוגמאות הן רבות מספור, אך ניתן מספר דוגמאות. לדוגמא: לפרגן לילד על התוצאה של מה שהוא עשה ולא על המאמץ, זה לדוגמא משבש בצורה סמויה את צורת החשיבה של הילד. כי הוא בטעות חושב שהתוצאה חשובה יותר מאשר הדרך. למרות שהאושר הוא הדרך ולא התוצאה. לוותר לילד על התנהגות לא ראויה ולא להעמידו על מקומו (בצורה מכובדת כמו אדם בוגר), זה גם כן הורס את הילד, כי זה מרגיל אותו לחוסר התנהגות ראויה.

לתת לילד כל הזמן תשומת לב, גם זה הורס את הנפש של הילד. לתת לילד המון מתנות, להעמיד את הילד במרכז העניינים כל הזמן, לשאול את הילד כל הזמן מה הוא רוצה, לתת לילד תשומת לב רגשית נוספת שלא היו נותנים לו אילו הוא היה מבוגר, גם זה הורס את הילד. (אין הכוונה להזניח את הילד במה שאינו יכול לעשות בכוחות עצמו, הכוונה היא לעודף תשומת הלב שהילד מקבל). כל המשחקים המטופשים שמשחקים עם הילדים, גם הם משבשים את המוח של הילד.

לא שההורים יודעים לעשות משהו אחר, אבל כל הדברים האלו משבשים את המחשבה של הילד ופשוט הורסים לו את החיים ! ולמה ? כי הם משרישים בו בקטנותו את ההפך של כיצד הוא באמת צריך לחשוב ולהתנהג בחיים האמתיים. בחיים האמתיים צריך איזון, צריך לדעת להתחשב באחרים. בחיים האמתיים אינך במרכז העניינים, בחיים האמתיים מרדף אחרי תשומת לב יוצר סבל. בחיים האמתיים לא כל מה שאתה רוצה קורה ולא כל מה שקורה אתה רוצה.

אלא מה ? שהילד מבחינתו מעולם לא העלה על דעתו שמגיע לו משהו. הילד מעצמו מעולם לא חשב לצעוק על מישהו שלא נותן לו משהו. הילד מעצמו מעולם לא עלה על דעתו לפגוע במישהו ולריב עם מישהו גם אם פגעו בו. בברירת המחדל של האדם, הוא לא פוגע באחרים, אלא למטרת הגנה בלבד כידוע (ראה בעלי חיים). בברירת המחדל האדם לא נולד נקמן, האדם לא נולד כעסן, האדם לא חושב שבכלל מגיע לו משהו. כי באמת האדם נולד ללא כלום.

אבל בטעות מרגילים את הילד לחשוב, שהוא נמצא במרכז החיים. שכל מה שהוא רוצה מגיע לו כי הוא קטן. בטעות גורמים לילד לחשוב שהוא "אדם חשוב". כולם רוקדים לידו, משחקים איתו כל הזמן כדי להעסיק את עצמם בעיקר, מפנקים את הילד, מוותרים לו, סולחים לו, גם בדברים שבהם אפשר להעיר לו. וכך בטעות משבשים את דעתו של הילד. בצורות מצורות שונות כנ"ל, הן בצורה סמויה כפי שהתבאר כרגע, והן בצורה גלויה, שהיא בעצם הדוגמא האישית של ההורה לילד. ואז מה קורה ?

ואז הילד בטעות חושב שמגיע לו הכל. הוא מתחיל לכעוס. לריב עם סביבתו. להרגיש לחוץ. הילד לא מעריך את מה שנותנים לו, כי נותנים לו ומשדרים לו בצורה סמויה שהכל מגיע לו. הילד לא חושב להכיר תודה על מה שיש לו, כי משדרים לו שכאילו מישהו חייב לו משהו. (זה שהורה חייב לגדל את ילדו, זה לא אומר שמהצד של הילד חייבים לו משהו). הילד רגיל לקבל בלי לתת. הוא רגיל ש"מחזרים" אחריו ועושים את כל מה שהוא רוצה. וכמובן שהמטרה היא טובה, אך המעשים אינם רצויים.

נוסיף לכל זה את צורת החיים החברתית, את המירוץ, המרדף, חוסר האושר, הפרסומות שמספרות לך מה אין לך, התקשורת שמספרת לאדם כמה רע בעולם וכמה החיים קשים. נוסיף לכל זה את כל הדוגמא האישית שהילד מקבל מסביבתו, חבריו, הוריו, מוריו, מפורסמים, אלילים כאלו ואחרים. בקיצור ג'ונגל שלם, שגורם לאדם לאבד את שמחת החיים שאיתה הוא נולד.

ומהי התוצאה ? התוצאה היא אדם לא מאושר, אדם כעסן, אדם מוטרד, אדם מסכן. האדם גדל וגדל ובכל יום הוא פחות מאושר ויותר לחוץ מאשר ביום הקודם. ולמה ? בגלל דפוסי החשיבה המשובשים שהושרשו באדם עצמו מקטנותו כנ"ל, דפוסים שבינם לבין שכל אמיתי ואושר, אין כמובן שום קשר.

ואז ? ואז האדם מתבגר, מחפש את עצמו ושואל את עצמו, מה עובר עלי, מדוע אני לא מאושר וכולי ? מדוע אני לא שמח במה שיש לי ? מדוע אני לא מעריך כמעט בכלל את מה שכן יש לי ? מדוע כל הזמן חסר לי ? מדוע אני מוטרד ממה שהיה אתמול, למרות שהוא לא קיים ? להיכן נעלם הביטחון העצמי שהיא לי פעם ? למה אני מוטרד מבעיות שעוד לא קרו ולא בטוח בכלל שיקרו (מוטרד מהעתיד) ? מדוע אינני מאושר ?

מדוע אני כ"כ לחוץ מכלום ? מדוע אני חי כמו רובוט בלי לחשוב ? מדוע אין לי זמן לעצמי ? מהי בכלל התכלית שלשמה אני מתאמץ כ"כ קשה ? האם מתי שהוא אני אהיה מאושר ? להיכן המירוץ מוביל ? האם אני באמת חי את החיים שלי, או שאולי אני חי את החיים של אנשים אחרים. עד כדי כך האדם מיואש, עד שהוא שואל את עצמו, האם בכלל אני מסוגל להיות מאושר ?! האדם שכח שהוא היה מאושר החל מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא התחיל לגדול.

אז מה בעצם צריך לעשות ? מהן המסקנות המעשיות מהנ"ל ? תשובה: כל אדם צריך לדעת שהאושר הוא חלק ממנו ושהוא אישית נולד מאושר, עם כל התכונות הטובות של האושר. לאורך הדרך האושר נעלם, אבל כשם שהוא נעלם, כך אפשר להחזיר אותו. ואיך ? על ידי זה שהאדם לוקח אחריות על החיים שלו, ומתחיל לחשוב בצורה עצמאית (בלתי תלויה חברתית) על החיים, ולא לפי מה שהוא רגיל או מה שאחרים רגילים לחשוב.

תשכח את כל מה שלימדו אותך. תשכח את כל מה שקרה לך עד לפני שניה. תשכח את הכל תפתח דף חדש (גם 100 פעם ביום) ותחשוב בדעתך כאילו הרגע הזה נולדת וכאילו אתה יחידי בעולם. בדיוק כפי שילד קטן שנולד מרגיש. עכשיו לפי ההיגיון האישי שלך תעשה את סדר העדיפויות שלך בחיים, מה לדעתך טוב ולך ומה רע לך.

זה שעד הרגע הזה היית רגיל לחשוב בצורה כלשהי, וגם זה שכל חכמי החכמים (הלא מאושרים !) וגם אלו שלא, חושבים בצורה כלשהי, זה לא הופך את זה לנכון יותר או פחות. תעשה את החישוב של מה טוב לך, מה אתה רוצה מעצמך. ותחייה את החיים שלך בקצב האישי שלך וכפי מה שנראה לך שהכי טוב עבורך. אם לדעתך לא צריך למהר לשום מקום, אל תמהר. אם הבנת שלא צריך לכעוס, אל תכעס. אם קלטת שאין טעם בלריב על שום דבר, אז אל תריב על שום דבר. אם קלטת שבסוף הגוף מת, אז תתחיל לחיות באמת.

נכון, זה לא קל. בפרט לא מי שכבר רגיל המון זמן לחשוב בצורה משובשת. רגשות גם לא משנים ביום אחד. אבל זה אפשרי לחלוטין לחיות טוב יותר, על ידי ישוב הדעת, חשבון נפש, מודעות אישית וכולי. אין דבר חשוב יותר מאשר להיות מאושר. כולם כל הזמן מחפשים את האושר. באפשרותך למצוא את מה שכולם מחפשים ממש עכשיו. זה לא נמצא רחוק ממך, אלא ממש בהישג ידך. לא צריך לחכות למחר בבוקר, אפשר להתחיל עכשיו, ממש עכשיו.

מה עליך לעשות בפועל ? תשובה, אתה לא צריך לעשות שום דבר חוץ מאשר להתחיל לחשוב טיפונת יותר נכון מאשר אתה חושב היום. מעט גם כן טוב. כל טיפה קטנה של אור מעלימה ללא מאמץ המון חושך. פשוט תתחיל מהיום, לעשות בכל יום התחלה חדשה. ובכל יום תחשוב כאילו הרגע הזה נולדת, כאילו הכל חדש. תחשוב בדעה צלולה. ואת הפתרונות וגם את האושר תמצא בוודאות. בהצלחה.

ציטוטים: רבי נחמן מברסלב

לחיות כמו תינוק שנולד היום

"פַּעַם אַחַת... אָמַר: אֲנִי עַכְשָׁו כְּגָמוּל [כתינוק] עָלַי אִמּוֹ"

"וְעַל כֵּן מָשִׁיחַ [=מצב תודעתי מושלם] שֶׁעָבַר עָלָיו מַה שֶּׁעָבַר... וְסָבַל מַה שֶּׁסָּבַל, וְאַחַר כָּל זֶה, בַּסּוֹף יאמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "בְּנִי אַתָּה, אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ"... מֵחֲמַת גּדֶל עצֶם שִׂכְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, לְפִי גּדֶל מַדְרֵגָתוֹ שֶׁיּאחַז אָז, וּמֵחֲמַת הַפְלָגַת עצֶם מַעֲלַת שִׂכְלוֹ, שֶׁיִּגְדַּל אָז מְאד מְאד, עַל כֵּן יִהְיֶה כָּל הַזְּמַן שֶׁעָבַר עָלָיו מִיּוֹם בְּרִיאַת הָעוֹלָם עַד אוֹתוֹ הַזְּמַן, כֻּלּוֹ אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְיִהְיֶה מַמָּשׁ כְּאִלּוּ נוֹלָד הַיּוֹם, כִּי יִתְבַּטֵּל כָּל הַזְּמַן בְּשִׂכְלוֹ, שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מְאד וְעַל כֵּן יאמַר לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: "אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ" 'הַיּוֹם' מַמָּשׁ, כִּי כָל הַזְּמַן שֶׁעָבַר, אַיִן וָאֶפֶס לְגַמְרֵי כַּנַּ"ל"

"שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן [וְעַל כֵּן הוּא נִדְמֶה כְּעִוֵּר, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כְּלָל עַל הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּהֶרֶף עַיִן וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה בְּזֶה הָעוֹלָם כְּלָל] וַאֲנִי זָקֵן מְאד, וַעֲדַיִן אֲנִי יַנִּיק [צעיר מאוד] לְגַמְרֵי, וְלא הִתְחַלְתִּי עֲדַיִן לִחְיוֹת כְּלָל, וְאַף עַל פִּי כֵן אֲנִי זָקֵן מְאד..."

בעניין חינוך ילדים

"חֲנךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ [אם תחנך את הילד לפי הבנתו], גַּם כִּי יַזְקִין [גם כאשר הוא יתבגר, הוא] לא יָסוּר מִמֶּנָּה [ממה שלימדת אותו]"

"רַבֵּנוּ [רבי נחמן מברסלב] זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה הָיָה מִסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ עַל תִּינוֹק [בצורה בוגרת] וְרָצָה לְהַכְנִיס בּוֹ [חינוך ומוסר]... לְמַעַן יַתְחִיל לְהִתְחַנֵּךְ..., וְגַם [הילד] יִזְכְּרֵם [יזכור את מה שלימדו אותו כאשר הוא היה קטן] בְּגַדְלוּתוֹ [כאשר הוא יתבגר]. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב חֲנוֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַּרְכּוֹ וְכוּ'."

אם לא תהיה חבר של הילדים שלך, אלא רק ההורה שלהם, אז הם יתייחסו אליך כמו אל הורה ולא כמו אל חבר.

"כַּיָּדוּעַ שָׁלַל רַבֵּנוּ מְאד בְּחִנּוּךְ הַבָּנִים, הֵן אֶת עִנְיַן הַשַּׁעְשׁוּעַ עִמָּהֶם [להיות חבר של הילדים שלך]... וְהֵן אֶת הַהַכָּאוֹת [להרביץ] לַיְּלָדִים. אוּלָם אָמַר רַבֵּנוּ, פַּעַם [במקרים קיצוניים ביותר] נוֹתְנִים סְטִירָה."

"רַבֵּנוּ אָמַר פַּעַם: "נוֹהֲגִים הָעוֹלָם שֶׁכְּשֶׁהַיֶּלֶד מִתְעַקֵּשׁ מַכִּין אוֹתוֹ, וְאַחַר כַּךְ חוֹזְרִים וּמְוַתְּרִים לוֹ, אֲנִי אוֹמֵר לא לְהַרְבִּיץ וְלא לְוַתֵּר"."

אל תשתעשע עם הילדים שלך. אחרת, יהיו מצבים שבהם הם יחליטו להשתעשע איתך גם נגד רצונך.

"מְסֻגָּל יוֹתֵר לַבָּנִים [מועיל לחינוך ילדים], לִהְיוֹת רָחוֹק מֵהֶם, לִבְלִי לִהְיוֹת דָּבוּק בָּהֶם לְשַׁעֲשֵׁעַ בָּהֶם [להשתעשע איתם] בְּכָל פַּעַם, רַק לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עֲלֵיהֶם כְּלָל [תאפשר להם להסתדר בכוחות עצמם, כמו אנשים בוגרים]"

ההבדל השכלי היחיד בין ילד לאדם מבוגר, הוא רק בעד כמה הוא השתמש בפוטנציאל השכלי שלו כאדם. אך לשניהם יש בדיוק את אותו השכל בפוטנציאל.

"גַּם לְקָטָן יֵשׁ דַּעַת, אֲבָל אֵצֶל הַקָּטָן עֲדַיִן הַדַּעַת בְּכחַ וְלא בְּפעַל, כִּי לא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּדַעְתּוֹ, וְלא הוֹצִיא אוֹתוֹ מִכּחַ אֶל הַפּעַל"

תרמית העולם

"הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם, וְיָדוֹ סְגוּרָה וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד, מָה אֲנִי אוֹחֵז ? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה, וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ, וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם. כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו, וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַּאֲוָתוֹ אֶצְלוֹ
גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה, וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה"

"הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם רַק לִמְשׁךְ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי. וְאֵין לְהִסְתַּכֵּל אִם יִהְיֶה לוֹ מָעוֹת אִם לָאו כִּי בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יְבַלֶּה יָמָיו בְּשָׁוֶה. כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי, שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם. כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה בְּחוּשׁ בְּרב בְּנֵי אָדָם שֶׁעוֹסְקִים וְעוֹבְדִים יָמִים וְשָׁנִים בִּסְחוֹרוֹת וּמַשָּׂא וּמַתָּן וּלְבַסּוֹף כְּשֶׁבָּאִין לְחֶשְׁבּוֹן אֵין נִשְׁאָר בְּיָדָם כְּלוּם, וְאִם אֲפִלּוּ מַשִּׂיג מָעוֹת לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִן הַמָּעוֹת. וְהַכְּלָל שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵין לָהֶם קִיּוּם בְּיַחַד דְּהַיְנוּ הָאָדָם עִם הַמָּעוֹת, רַק אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הַמָּעוֹת מִן הָאָדָם, אוֹ שֶׁלּוֹקְחִין הָאָדָם מֵהַמָּעוֹת."

"לִּפְעָמִים נוֹתְנִין לְאֶחָד עֲשִׁירוּת גָּדוֹל [היינו אדם אחד מתעשר], וְכָל הָעוֹלָם מִתְקַנְּאִין בּוֹ וְרוֹדְפִין אַחַר הַמָּמוֹן וְהָעֲשִׁירוּת וּמְבַלִּים יָמִים וְשָׁנִים עַל זֶה, וְהַכּל מֵחֲמַת קִנְאָה וְהִסְתַּכְּלוּת שֶׁמִּסְתַּכְּלִין עַל זֶה שֶׁנִּתְעַשֵּׁר כָּל כָּךְ, וְאַחַר כָּךְ אֵין עוֹלֶה בְּיָדָם כְּלוּם ! וְכָל זֶה מַעֲשֵׂי הַבַּעַל דָּבָר [הרע שבעולם] שֶׁהִשְׁתַּדֵּל בָּזֶה לְהַזְמִין עֲשִׁירוּת גָּדוֹל לְאֶחָד כְּדֵי שֶׁהַרְבֵּה הַרְבֵּה יְבַלּוּ יְמֵיהֶם וּשְׁנוֹתֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, עַל יְדֵי זֶה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל"

"הַכּל אוֹמְרִים, שֶׁיֵּשׁ עוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא. וְהִנֵּה עוֹלָם הַבָּא אָנוּ מַאֲמִינִים שֶׁיֵּשׁ עוֹלָם הַבָּא, [אך] אֶפְשָׁר יֵשׁ גַּם עוֹלָם הַזֶּה גַּם כֵּן בְּאֵיזֶה עוֹלָם, כִּי בְּכָאן נִרְאֶה שֶׁהוּא הַגֵּיהִנּם, כִּי כֻלָּם מְלֵאִים יִסּוּרִים גְּדוֹלִים תָּמִיד. ואמר שאין נמצא שום עולם הזה כלל...
שֶׁכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם כֻּלָּם מְלֵאִים יִסּוּרִים, אֵין גַּם אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עוֹלָם הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ הָעֲשִׁירִים הַגְּדוֹלִים וַאֲפִלּוּ הַשָּׂרִים, אֵין לָהֶם שׁוּם עוֹלָם הַזֶּה כְּלָל, כִּי כָל יְמֵיהֶם כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת, וְכֻלָּם מְלֵאִים טְרָדוֹת וּדְאָגוֹת וְעַצְבוּת וְיָגוֹן וַאֲנָחָה תָּמִיד, וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ יִסּוּרִים מְיֻחָדִים, וְאֵין גַּם אֶחָד מִכָּל הַגְּבִירִים וְהַשָּׂרִים, שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַכּל כְּסֵדֶר כִּרְצוֹנוֹ תָּמִיד, וְכֻלָּם כְּאֶחָד מְלֵאִים יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת תָּמִיד, וְזֶה בָּרוּר וְיָדוּעַ לְכָל מִי שֶׁבָּקִי קְצָת בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם וְכַמָּה פְּעָמִים דִּבַּרְנוּ מִזֶּה, וְהָיִינוּ רוֹאִים בְּעֵינֵינוּ כָּל זאת.
וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁנִּדְמֶה עָלָיו, שֶׁיֵּשׁ לוֹ הָעוֹלָם הַזֶּה בִּשְׁלֵמוּת וְיֵשׁ לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים: עשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְהוֹן רַב וְאַרְמוֹנִים גְּדוֹלִים וְכֵלִים נִפְלָאִים וְתַכְשִׁיטִין וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְכוּ', אִם יִסְתַּכְּלוּ בּוֹ הֵיטֵב, הוּא גַּם כֵּן מָלֵא כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת הַרְבֵּה תָּמִיד בְּכַמָּה מִינֵי אֳפָנִים וְעִנְיָנִים, כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ. וְאֵין צָרִיךְ לְבָאֵר זאת לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מחַ בְּקָדְקֳדוֹ וּמִסְתַּכֵּל קְצָת בָּהֶם בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר שְׁלמה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "גַּם כָל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת" וְכוּ', וּכְתִיב: "אָדָם לְעָמָל יוּלָד קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רגֶז" . וְזֶה כּוֹלֵל [את] כָּל בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּעוֹלָם מִקָּטן וְעַד גָּדוֹל, כִּי כֻלָּם נוֹלְדוּ לְעָמָל וּמְלֵאִים רגֶז וְיִסּוּרִין, וְאֵין שׁוּם עֵצָה וְתַחְבּוּלָה לְהִנָּצֵל מֵעָמָל וְיָגוֹן הַזֶּה כִּי אִם לִבְרחַ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ"

קרא עוד על ילדים , ייאוש , איזון , לחיות את חייך , הרגלים , טעויות / שגיאות , הורות , דפוסי התנהגות ועוד ...

מאת להצליח בכח המחשבה www.EIP.co.il