אליעד: כשאני הבנתי את מה שהבנתי, אז ממש כל המציאות נעלמה לי. כל מה שאפשר לדעת כאילו הכל התמוגג. למשל ראיתי קיר, העיניים שלי ראו קיר ואני לא ראיתי את הקיר. אפילו הסתכלתי על עצמי ולא ראיתי את עצמי. אני לא ידעתי על הקיר.

למשל הכיסא נמצא מול הקיר ומסתכל על הקיר, אך לא יודע שיש קיר, בתפיסה שלנו. זה כמו רובוט שרואה קיר ולא יודע שיש קיר.

שאלה: האם זה כמו תינוק?

אליעד: לא, כי תינוק שמסתכל על משהו מזהה צבע וצורה, הוא מזהה חוויה. תינוק כשאתה צובט אותו הוא מזהה את התחושה. התינוק בתוך החושים.

שאלה: כמה זמן זה היה?

אליעד: אני לא יודע, אם אתה לא יודע שאתה קיים, אז איך תדע כמה זמן? אחר כך אתה יכול לבדוק כמה זמן עבר בשעון ממה שאתה זוכר.

בדרך כלל בלימוד רוחני רגיל האדם מפריד בין דבר לדבר, למשל הוא אומר שלראות טלויזיה זה לא לימוד רוחני ולכן עדיף לקרוא למשל את הספר להיות אלוהים.

הבעיה מתחילה שנניח שאתה מבין את הספר להיות אלוהים, ונניח שלמרות שזה לא אפשרי, שהאדם יבין שזה אחד, אבל הוא לא יכול לחוות את זה לדוגמא. למה? כי אם הוא רואה למשל פרסומת בטלויזיה, באותו רגע הפירסומת ניתקה לו את החוויה של האחד.

למשל האדם נכנס לחוויה של האחד, ואם פתאום הוא שומע משהו, כמו השכן שלו צועק, מבחינתו זה מנותק מחווית האחד. אין אצלו חיבור בין הנפרדות לאחדות.

יש לו אחדות, אבל האחדות שם ולא פה. הוא לא גם וגם.

שאלה: האם הוא מרגיש שהוא קיים?

אליעד: הוא לומד בספר שהוא לא קיים, אבל ברור שהוא קיים.

אני לא למדתי את הספר להיות אלוהים, והגעתי למה שהגעתי, את הספר להיות אלוהים כתבתי אחרי, אבל בעיקרון יש תהליך שלפחות אני עברתי אותו.

אני לא אומר שלא צריך לקרוא את הספר, כי הקריאה בספר מאיצה את התהליך המקביל. אם אני הייתי קורא את הספר, ואחר כך חי את החיים שלי, אז יותר מהר הייתי מגיע לסוף. כי היו לי את ההקדמות של רבי נחמן, ודרכי החשיבה של רבי נחמן גרמו לי לנתח את הדברים האחרים.

מה אני רוצה להגיד, שהדבר היה מדורג, קודם כל התעסקתי בלבושים חיצוניים, בהתחלה ראיתי למשל סרטים, אחר התבוננתי בתהליכים, ולמשל כשראיתי סרט, ראיתי את מה שיש מאחורי הסרט, ראיתי עומק מסויים. ואחר עוד עומק ועוד עומק, עד שהגעתי למצב שראיתי את המהות והצורה וזה התאחד. ולא ידעתי כלום.

אבל כשלא ידעתי כלום, בעצם סך כל הדברים שידעתי נעלמו. כשהגעתי לשאלה של יש ואין, זה לא היתה שאלה שקראתי אותה באיזה ספר, זה היה כאילו כל מה שאני יודע, כל מה שיכולתי לדעת, וכל מחשבה שיכולתי לחשוב, התמזגה לי לתוך הדבר הזה.

זה לא היה משהו חיצוני.

יש כאן שני תהליכים, תהליך אחד חייב לקרות בסוף בכל מקרה, שאתה צריך להגיע לשלמות בשלמות.

בסוף התודעה שלך צריכה להתמזג עם משהו אחר, והחיבור אמור להיות בשלמות. להתחבר לשלמות בשלמות, שפירושו להתחבר למקום שאין הבדל בין יש לאין, ואז כל דבר הוא שלם, אבל החיבור עצמו אמור להיות בשלמות.

מה זה אומר? שכול השכל כולו, אמור להתחבר ליש ואין. ולכן יש שני תהליכים, כדי שהשכל יתחבר ליש ואין, השכל צריך להכנס לעומק, כי רק בעומק הוא יראה שאין הבדל בין יש לאין. אבל כדי שכול השכל יתחבר לשלמות בשלמות, כל התהליכים צריכים להתחבר לקצה.

אם יש תהליך אחד שלא מתחבר לך לסוף, אז אתה לא יכול להגיע לסוף, כי תמיד יהיה לך סוג של הסחת הדעת. אתה תנסה להתרכז ואפילו התת מודע שלך יגיד לך, יש עוד משהו.

כדי להגיע לשלמות בשלמות, אתה צריך שהשלמות תמלא אותך בחוויה. ונניח שאתה מתחבר דרך הספר, אבל אם יש פרסומת בטלוזיה ודרכה אתה לא מצליח להגיע לסוף, זאת אומרת שאתה לא מצליח דרכה לראות שאין הבדל בין יש לאין, אז אתה לא בסוף.

להגיע באמת למצב שאין הבדל בין יש לאין, זה רק כאשר אתה מגיע למצב שכול מחשבה שנכנסת לך לראש, כל זיכרון שקיים לך בתודעה, כל אפשרות שאתה יכול לחשוב שמשהו יהיה, הכל נעלם לך בתוך אותו דבר.

זה כמו סוג של תפיסה שלא משנה מה נכנס בפנים אתה חווה שאין הבדל בין יש לאין.

אבל מספיק אם יש מחשבה אחת בעולם שאתה לא רואה איך היא מחוברת לאין הבדל בין יש לאין, אז אתה לא יכול כולך להיות בחוויה של אין הבדל.

אני למשל כשאני רואה טליויזיה, אני מחליט איזה מרחק אני שומר מהאחד, וזה הכל בתוך ההגדרות של הנפרדות. ואם אני רואה תהליך, אני בוחר כמה אני רוצה להיות קרוב לאחד, אבל לא משנה איזה תהליך אני רואה, אני מתוכו יכול להגיע לאחד.

למשל בטלויזיה, שני אנשים מתווכחים האם לעמוד בצפירה. למשל לאדם רוחני זה יפריע לו והוא יסגור את הטלויזיה, הוא יגיד מה זה משנה וילך לעשות מדיטציה. אבל אם אכריח אותו לראות את הויכוח הוא לא יוכל להיות רגוע. הוא לא יכול מתוך ההתבוננות הספציפית לראות את האחד, כאילו האחד בורח לו. הוא לא רואה את האחד בתוך התהליך הספציפי.

מה שאני רוצה להגיד שהמטרה היא שדרך כל תהליך האדם יכול להגיע לאחד. העיקר זה שאתה מגיע למרכז.

שאלה: אז זה לא משנה אם השכן צועק, או שהדלקת טלויזיה, האם זה אותו הדבר?

אליעד: כן, או אם הרגל שלי כואבת או אם אני מכאיב למישהו, זה לא משנה.

זה הכל מחשבות, תהליכים שברמת התהליך אני יכול להחליט האם להגיע לאחד או לשמור מרחק מהאחד.

וגם אני יכול להחליט את המהירות של ההגעה לאחד. אפשר להגיע לאחד במהלך ואפשר להגיע בעשרה מהלכים, ואפשר להגיע לאחד באלף מהלכים.

למשל אני רואה טלויזיה, ואז שואל, האם אני בטוח? אני לא יודע כלום, ואז מגיע במהלך אחד.

ואפשר להגיע לאחד יותר לאט, שואלים למה הוא התכוון? מה השורש? מה הסיבה? ואז הולכים לאט לאט לאחד.

אם אדם שואל, האם אני בטוח? והוא לא בטוח ומגיע לאחד, החיסרון של זה שהוא לא יכול לחיות כאן, כי אם הוא מדבר עם מישהו, הוא לא יכול להיות גם בדו שיח וגם באחד.

מקודם אמרתי שהאדם יכול במהלך אחד לצאת החוצה, וזה לא נכון, כי אם הוא לא רואה את הדרך הוא לא יכול במהלך אחד לצאת החוצה.

המהלך האחד, זה אחרי שסיימת את הדרך, ואז אתה יכול לזנק.

אם האחד רק נמצא אצלך כרעיון אז אתה לא יכול לחוות את האחד בכל דבר.

ולכן אנו לוקחים כתבה ומנסים לנתח אותה, וזה מוביל שכול מחשבה שעוברת בראש הוא יראה מאיפה היא באה, עד שיגיע לכלום. הרעיון הוא, לקחת כל מחשבה ומתוכה להגיע לאחד.

לדוגמא כשאומרים שהפרח יפה, זוהי חווית נפרדות. ואז שואלים מה זה משנה אם יפה או לא יפה? והופ קופצים לאחדות. אבל הגעת לאחדות לא מתוך הפרח אלא מחוץ לפרח.

למשל המוח שלך רואה כיסא, צורה מוגדרת, אתה כרגע במוח הנוכחי שלך לא יכול לתפוס שהכיסא הוא גם רק בגודל אין סופי. אתה יכול להגיע למצב שאתה לא רואה את הכיסא, ואתה לא יודע שהוא פה, אז מבחינתך הכיסא הוא בגודל אין סופי. אבל אתה לא יכול להגיד, הנה כיסא ובו זמנית לחוות את הכיסא כגודל אין סופי. אין אפשרות כי כיסא זה צמצום. וצמצום זה לא אין סופי.

שכל רגיל לא יכול בשום פנים ואופן לחוות דבר והיפוכו ולכן הוא לא יכול לחוות שהכיסא מושלם. הוא יכול להגיד הכל מושלם, או להגיד זה כיסא.

וזה מוביל לכך שהאדם יכול להגיד, לא אכפת לי שיש או אין תמונה על הקיר, או להגיד שאכפת לו שיש או אין תמונה על הקיר.

לא אכפת לי אם יש או אין, זה מושלם, ואכפת לי זה מהלא מושלם, אבל המוח לא יכול גם להגיד למישהו תזיז את התמונה ימינה או שמאלה, שזה בעצם לדבר על צורות, ובו זמנית להיות במצב שאין הבדל בין יש לאין, כי אין אפשרות.

המנגנון של האדם לא יכול לראות את הצמצום כשלם.

והמורה הרוחני שאומר שחייבים לסבול קצת, הוא פשוט לא הבין עד הסוף. והוא נוכל כי הוא בלב שלו יודע שהוא עדיין לא יודע הכל, והוא אומר שהוא יודע הכל. כל זמן שהאדם לא הבין את כל התהליכים הוא לא יודע הכל.

אם אדם אומר, חייבים לסבול קצת, הוא נוכל. אני אף פעם לא אמרתי שחייבים לסבול, אמרתי, אפשר לסבול, כדאי לסבול, אבל לא אמרתי שחייבים לסבול, ויש את האופציה לא לסבול בכלל.

אני מנסה להסביר איך עובד המוח ולחבר את זה לנושא של האחדות.

המוח מוגבל - לתפוס דבר והיפוכו. עובדתית כשאתה מתיחס לצמצום אתה לא מתיחס לאין סוף ולהפך, וגם אתה אף פעם לא מתיחס בשלמות לצמצום ולא מתיחס בשלמות לאין סוף.

ולכן, כפועל יוצא, אף אחד לא יכול להיות דבר והיפוכו. הרעיון היא שבחוויה תמיד יש חיסרון. למה? כי אי אפשר לדעת בלי חיסרון.

אפשר לעשות מדיטציה, ובמדיטציה אתה כמעט לא יודע או כאילו לא יודע, אז אתה בכאילו כמעט אין חיסרון. אבל בשנייה שהפסקת את המדיטציה ולמשל התנעת את הרכב, אתה בחווית ידיעה. זאת אומרת שיש הפרדה בין האחדות לנפרדות...

המאמר מאת מאמן אימון אישי / עסקי / ייעוץ / אליעד כהן - www.EIP.co.il | אהבה רוחנית, ספרי עבודה במודעות עצמית מומלצים, סרטים רוחניים, ספרים רוחנים

הכנס לאתר ותהנה מעוד מורים רוחניים, מדריך לרוחנית, אושר, אימון אישי, איך להגיע..., NLP, להגיע להארה רוחנית אמיתית, חינוך, אושר באמת, איך להגיע להארה רוחנית ועוד ...