חינוך ילדים באור הקבלה 3

"דרכו היחודית"

גילוי דרכו היחודית של הילד

שלמה המלך, החכם באדם, אומר לנו, "חנך לנער על-פי דרכו, גם כי-יזקין לא-יסור ממנה" (משלי כ"ב ו'). במילים אלו מגלה שלמה המלך, "לא את תכלית החינוך בלבד... שתכליתו להביאו אל, "גם כי-יזקין לא-יסור ממנה", אלא גם את האופן והאמצעי איך לבא אליו" (האדמו"ר מפיסצ'נה, חובת התלמידים). 
חכמת הקבלה מלמדת כי בפני ההורה המחנך עומדות שלוש דרכים: הרגל, ציווי וחינוך. שתי הראשונות ברורות ואמנם דורשות השקעה רבה, "לצוות" שוב ושוב על אותם הדברים בניסיון להרגיל את הילדים בהנהגות הרצויות, אך הן אינן דורשות את המעוף הנדרש לחינוך אמיתי. שתי הדרכים הראשונות, כשהן בפני עצמן, נחשבות ל"אילוף" גרידא. אולם מטרת החינוך עצמו היא עמוקה בהרבה. מסביר האדמו"ר מפיסצ'נה: "הציווי וההרגל רק כלי תשמישו (של החינוך) הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו" (שם). המטרה האמיתית היא, "חנך לנער".
כדי "לחנוך" צריך להבין היטב מהו חינוך. אומר האדמו"ר מפיסצ'נה: "...חינוך הבנים... הכוונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במידה קטנה או בכח ובהעלם לבד, ולגלותה" (שם). במילה חינוך אנו משתמשים גם לציון האירוע של חנוכת בית. בכניסה אל בית חדש אנו "מחנכים" את הבית, קובעים בו מזוזה, מברכים עליו, מגדירים ומכוונים איזה חיים אנו רוצים בתוך המבנה אליו אנו נכנסים. אנחנו למעשה מוציאים מהכח אל הפועל את הפוטנציאל הרוחני הטמון בבית והופכים אותו מאוסף של בלוקים למקום ומקור חיים. ממש את אותו המהלך אנו אמורים לעשות עם הילדים.

גילוי האור הפנימי

בתוך מעטפת "הרצון לקבל" (ראה מאמר 2), בתוך הגוף הקטן של הילד, שוכנת נשמה אלוקית. תפקיד ההורה המחנך הוא לאתר ולגלות את אותה נשמה, את אותו אור יחיד ומיוחד שנמזג אל תוך הילד, ולעזור לו להוציאו מהכח אל הפועל. מובן שבשטף חיי היומיום עמוסי המשימות, זהו אינו מהלך פשוט. אולם, בפני הורה רוחני שעובד על עצמו, נפתחים אפיקים חדשים כיצד לחולל את הפלא הזה שנקרא חינוך ילדים, וכמובן מי שהולך בדרכי שמים יקבל עזרה משמיים, כך כתוב בכתבים הקדושים כבר אלפי שנים.

הגדול מעלה את הקטן

פשוט וברור, שעל מנת לחנך את הילד ולהגיע אל נשמתו פנימה, אנו חייבים לבנות תקשורת נכונה עימו. איך בונים תקשורת טובה עם הילדים? מצד אחד, אנו משתדלים לזכור שהילד הוא לא רק ילד, אלא גם נשמה, ממש כמונו. מצד שני, כהורים הרבה פעמים אנו נתקלים במסך של קטנות שיכול "לשגע פילים". איך בכל זאת חודרים את המסך הזה ובונים תקשורת עם הנשמה שבתוך הילד? איך אנחנו הגדולים יכולים להעלות אותו מהקטנות?
חכמנו ז"ל משלו זאת במשל על מלך שרצה לשחק עם בנו. מה עשה? הוריד את כתרו וישב על הרצפה לשחק עם בנו, השמיע קולות ועשה פרצופים שטותיים. האם בכך איבד את כתרו והפסיק להיות מלך? מובן שלא. כדי להגיע אל לב הילדים, אל הנשמה הבוגרת והמבינה החבויה בפנים, אנו צריכים לרדת איתם לגובה העיניים. צריך להיזהר שלא להתבזות חלילה, כדי לא ליצור אצל הילד זילות בכבודו של ההורה. אך כדי שהתקשורת תהיה טובה, "צריכים אנו להרכין את עצמנו אליו ולדבר כלשונו, כמעט להתהפך לילד, ולדבר עמו כדעתו וכערכו" (חובת התלמידים). לעיתים כשהילד נופל לקטנות, כעס, פחדים וכו', אנו חייבים ממש להתחבר איתו ברמתו כדי להעלות אותו חזרה ל"מסלול תקין". ע"י שנגיע אליו, למקומו, נוכל להזכיר לו איזה ילד נפלא ואהוב הוא ובכך נצליח לעורר מחדש את נקודת האור בתוך החושך.
ר' נחמן מברסלב מספר על בן מלך שאחז בו השיגעון. באמצע הסעודה הגדולה שערך המלך לכל השרים, השמיע בן המלך קריאה גדולה של תרנגול, פשט את בגדיו ונכנס תחת השולחן כשהוא מתחיל ללקט פרורים. כמובן שהמבוכה היתה גדולה ורבות היו העצות, אבל שום דבר לא הועיל. ימים על גבי ימים המשיך בן המלך לנהוג כתרנגול לכל דבר. לבסוף הגיע חכם אחד שביקש מהמלך להישאר עם בנו ביחידות. החכם פעל בצורה פשוטה. הוא פשט בגדיו, נכנס תחת השולחן והחל ללקט פרורים. בן המלך שמח לראות עוד תרנגול כמוהו ויחד הם ליקטו את מזונם מרצפת הארמון. לאחר זמן מה, פנה החכם אל בן המלך ושאל, האם בגלל שאנו תרנגולים אנו חייבים ללקט מזון מהרצפה דוקא? לא, השיב בן המלך, ושניהם קפצו ועלו על הכיסאות. שאל אותו החכם, האם בגלל שאנחנו תרנגולים אנו חייבים לקפוא מקור? באמת שלא, השיב בן המלך. אט אט החזיר החכם את בן המלך אל מקומו, העלה אותו חזרה אל מדרגתו האמיתית.

"לא לשכוח את עצמנו"

ממש כפי שאנחנו נופלים ושוכחים שאנו בני המלך, כך גם הילדים נופלים אל רגעי קטנות. תפקידנו הוא לרדת אליהם, בדיבורים, בהומור, בהצגות שונות, לדלות אותם בחזרה אל מצב הגדלות. אולם, שוב, צריך להזכיר לעצמנו, שכאשר אנו "יורדים" אל הילד, אנו צריכים שלא להתבזות ולשמור על "מעמד המחנך". ככלל, אומר הרב שיינברגר שליט"א: "המחנך צריך ללמוד איך לבנות מחנך, לבנות אישיות. צריך שאדם יהיה בעל אישיות, שהאישיות הזאת תדע איך לחנך, תילמד איך לחנך, תחנך, תאיר, תגיד, תקרב, תרחק... כדי שמישהו בבית יהיה מחנך, צריך שתהיה דמות, צריך לבנות דמות והדמות עצמה תחנך. צריכה להיות דמות כזאת בבית. יש דמות של אבא ודמות של אמא. הם מחנכים את עצמם וזה עובר לילדים... אם הדמות הזאת קיימת בבית, זה השראה, והכל מחונך" (שיחות על חינוך). פיתוחה של ה"דמות" הזאת יכול לקחת זמן, אבל בסופו של דבר, תקל על כל הורה ותיצור אוירה של ידיעה ובטחון בהתנהלות הבית כולו.

דרכו של הנער

כשאדם טובע, צריך מישהו יציב על היבשה כדי למשות אותו מן המים בלי ליפול אליו. "הדמות" שהרב שיינברגר שליט"א מדבר עליה היא העוגן שלנו בים הסערות שחולפות בבית. היא גם מאפשרת להורה,"להרכין את עצמו אל הילד המתחנך על ידו, ולחדור אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף הנעלמה, להוציאה, להצמיחה ולגדלה" (חובת התלמידים). באם לא יעשה כן, תישאר בהעלם ומה שימשיך להתפתח זה הגופניות והנפש התחתונה הבנויה אך ורק מרצון אגואיסטי (ראה מאמר 2). קולה של הנשמה המיוחדת הזאת שבאה להביא לעולם מתנות המיוחדות רק לה, יישאר דומם בתוך רעש הרצונות האנוכיים ההולכים וגוברים. על כן, "חנך לנער על-פי דרכו", זאת הוראת דרך, למצוא את דרכו הייחודית של כל ילד, לגלות את האור הפנימי שבו, לעזור לו לעורר את הנשמה הגנוזה בו.

ניתן להאזין להרצאה בנושא דרך הקישור הבא:

חינוך ילדים ע"פ הקבלה

האזנה נעימה ומועילה