שתי הפרשות נותנות לנו כלים חשובים לעבודה הרוחנית - כח הדיבור וכח המחשבה וגם הכוונה חשובה על המסעות שעובר כל אדם במשך חייו

המטות ותפקידם
פרשת 'מטות' פותחת בפסוק, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת". בעצם זהו המקום היחיד שמשה רבנו מדבר באופן מיוחד אל ראשי המטות, ונשאלת השאלה למה דוקא פה משה מדבר אל ראשי המטות? ראשית, מפני שימיו של משה ספורים וכאן הוא סומך את ידיהם של ראשי המטות להנהיג את העם בהמשך הדרך, בכניסה אל הארץ המובטחת.
שנית, מסביר הרב שליט"א, הענין קשור לפרשת 'מי מריבה' ולמטה של משה עצמו. הקב"ה אמר למשה, "קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם" (במדבר כ' ח'). מדברים אלה משה רבנו הבין שיש למטה תפקיד פעיל בעניין. הוא מנסה לדבר והדיבור לא עוזר, אז הוא מכה עם המטה. הקב"ה אמר לו, אם אתה תדבר, אז הסלע מעצמו ייתן את מימיו.  
אולם בשביל שיקרה דבר כזה, המדבר צריך בטחון שדבריו ישפיעו וישמעו. משה רבנו לא האמין שכלל ישראל יכול להיות בדרגה כזאת של דיבור. כאן בפרשה, כשמשה רבנו מדבר אל ראשי המטות, גם להם יש מטות בידיהם. בעצם, משה מלמד אותם איך לדבר. הוא אומר, השם ציוה לדבר אל העם. לפעמים צריך גם מטה, אבל זה לעיתים נדירות. אתם צריכים להשתדל שהדיבור שלכם יהיה כל כך חזק שלא תזדקקו למטה אף פעם. צריך שיהיה מטה כדי להשליט סדר, אבל צריך לדבר!
מובן שיש כאן רמז עבורנו. לכל אחד, יש ראש מטה כזה שמנהיג אותו בפנימיות. עלינו ללמוד איך לפעול איתו בתבונה. בין אם זה נוגע לחינוך ילדים או לכל קשר אחר עם הסביבה. יותר קל להשתמש ישר במטה, אבל אנחנו נדרשים שהדיבור שלנו יהיה דיבור של אהבה ויפעל את כל מה שצריך לפעול, גם בלי הצורך במטה. לשם כך, עלינו ללמוד היטב את אומנות הדיבור מהתורה.

נדרים ושבועות
תחילת פרשת 'מטות' עוסקת בדיני נדרים ושבועות. אנו בסיומו של ספר 'במדבר' ופה כבר טמונה ההתחלה של ספר 'דברים'. ספר 'דברים' הוא השיא של יכולת הדיבור האנושית. אלה הדברים הטהורים אשר דיבר משה אל כל בני ישראל, ברגעים האחרונים של חייו. בפרשת נדרים רואים עד כמה חשוב דיבורו של אדם, עד איפה מגיע כח הדיבור של האדם למעשה. אומר הרב שליט"א, אדם ע"י דיבורים יכול להפוך מציאות בפועל, ממש לשנות את העולם שבו הוא חי. 
הגמרא מפרידה בין נדרים לשבועות. כתוב שההבדל ביניהם הוא, שנדר זה "איסרו חפצא" ושבועה זה"איסרוא גברא". נדר אוסר את החפץ עצמו. שבועה, לעומת זאת, פועלת על האדם. אדם שנשבע או נדר, יש לו עכשיו איסור נוסף שלא היה לו לפני כן. האדם הופך מציאות של חפץ, שלפני כן היה דבר של היתר לאיסור - בשר היה כשר עם כל ההיתרים והכשרויות ואחרי שהוא עשה נדר, זה הופך להיות בשר איסור. 
שבועה זה לשון שבע, זאת אומרת במסגרת של שבע הספירות התחתונות, חג"ת נהי"ם. נדר זה בבינה, לכן זה אותיות נ' דר, במדור של השער החמישים, בינה. לכן הזוהר הקדוש אומר שנדר זה יותר גבוה משבועה. שבועה נוגעת במסגרת הלא משתנה של העולם הזה. כמו שיש את שבעת ימי בראשית שלא משתנים לעולם וכמו כל מסגרת השבע של המציאות שלנו. לעומת זאת, נדר נוגע במקום גבוה יותר, במקור החיות של כל המציאות, ספירת הבינה.

כח הדיבור
הכח של הדיבור הופיע כבר במעשה בראשית. מסביר הרב שליט"א, הקב"ה ברא את העולם בדיבורו, "בִּדְבַר ה', שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ; וּבְרוּחַ פִּיו, כָּל-צְבָאָם" (תהילים ל"ג ו'). המילים, 'יהי אור', מחזיקות את האור כל הזמן. אם צרוף המילים הללו יצאו מחלל המציאות, מיד יהיה חושך. כך גם הרקיע, "לְעוֹלָם ה'-- דְּבָרְךָ, נִצָּב בַּשָּׁמָיִם"(תהילים קי"ט פ"ט), וכך הכל.חכמת הקבלה מלמדת שהקב"ה נפח מילים והן מחזיקות ומקיימות את הבריאה. האותיות והמילים הן כמו ה-די. אנ. איי הרוחני של המציאות, מבנה אטומי רוחני המרכיב את כל מה שיש בבריאה.
הכח הזה של הדיבור נמסר לנשמתו של האדם. כתוב, "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה"(בראשית ב' ז'), זוהי החיות המיוחדת של האדם. התרגום אומר, 'נפש חיה' זה "רוח ממללא" - רוח מדברת. הקב"ה נפח חלק מנשמתו, מפנימיותו, אל האדם וזה מה שעושה את האדם למדבר. כך שהדיבור של האדם זה לא דיבור מקורי שלו, זה דיבור שקיבל ישר מהשם, חלק אלוק ממעל. עם החלק הזה האדם יכול לעשות מה שהקב"ה עושה עם הדיבור - להחיות מתים, לרפא חולים - כמו שהנביאים האמיתיים עשו. אפשר לעשות הכל עם הדיבור.

החיסרון בדיבור
אם כך, כל אחד מאתנו היה אמור להיות מאין 'בורא קטן' עם היכולת ליצור וליצר מציאות עם הדיבור שלו. אלא שאנחנו לא יכולים לעשות זאת מפני שכתוב, "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים" (מסכת סנהדרין). האמרות של השם טהורות, מזוקקות, אין בהן שום רבב, אין בהן שום חציצה, בין המדבר לדיבור, בין הדיבור למעשה, הכל אחד והכל טהור ולכן זה עושה מעשה. אם האדם וכל דיבורו היו טהורים, אז עליו נאמר, "וְתִגְזַר-אֹמֶר, וְיָקָם לָךְ" (איוב כ"ב כ"ח). כל מה שהוא יגזור, יתקיים. כך שכרגע אצל רובנו זה לא ממש עובד בתכלית הענין, גם לרעה וגם לטובה.

שני סוגי דיבור
יש שני אופנים של דיבור. האחד, "נאה דורש ואין נאה מקיים" (מסכת יבמות). זהו מי שיש לו שפה יפה ואפילו יכול להלהיב ולשכנע אחרים עם הדיבור שלו. הוא יכול להשפיע על אחרים, אבל עליו עצמו זה לא משפיע שום דבר. הוא מדבר יפה אבל זה לא חלק מעצמותו, זה משהו חיצוני. לעומת זאת, יש אחד שמדבר, שהדיבור שלו זה ממש חלק מישותו ועצמותו. אדם שמדבר באמת מתוך ליבו. המילים שיוצאות ממנו זה הוא ממש. לא רק שהוא מאמין בדברים שהוא אומר, שזה דברים של אמת והוא מתכוון באמת, אלא הוא גם מצליח להיות מחובר עם זה ששומע. כאמור, 'דברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב'. הדיבור שנשמע זה הדיבור שנאמר ממקום של אהבה.

הדיבור של משה
משה רבנו היה ערל שפתיים, זה קצת מוזר, מנהיג ישראל ערל שפתיים?! ידוע, למשל, שלסנהדרין לא לקחו מישהו בעל מום. משה רבנו, שהוא בגדר מלך, הוא בעל מום?! כדי להבין זאת נחזור רגע אל בלעם הרשע. כתוב על בלעם, "וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" (במדבר כ"ד ג'), התרגום אומר "גברא דשפיר חזי". זה נראה תרגום הפוך למשמעות המקרא. אמרו חז"ל שהנבואה ניתנה גם לבלעם, כדי שלא יבואו הגויים בתלונות, באחרית הימים, איך לא היה גם להם נביא שינהיג אותם. אבל, בלעם היה טמא לגמרי והנבואה הרי צריכה לשרות על מקום שאין בו פגם. איך זה מסתדר? אז ידוע, בשם הבעש"ט, כי אמנם בלעם פגם בכל האיברים, חוץ מבעין הסתומה, העיוורת. לכן רק שם היו יכולים לתת לו את הנבואה.
ננסה להבין זאת. ראשית, יש עניין של השראה מיוחדת על איבר מסוים. רבי שמעון אומר שאם הוא היה במעמד הר סיני, היה מבקש שייתנו לבני האדם שתי פיות - אחד לדברי תורה ואחד לדברים בטלים. אח"כ, הוא אומר, שטוב שזה כך, כי אם היו נותנים לאדם שתי פיות, היה מדבר בשניהם דברים בטלים. מה שרצוי זה שהפה שמדבר זה יהיה פה רק של תורה. 
כיון שתפקידו של משה רבנו זה לתת תורה לעם ישראל, הפה שלו לא יכול לדבר משהו אחר, לכן הוא מגמגם. אבל כשהגיע למתן תורה, "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר, הַיַּרְדֵּן" (דברים א' א') - כולם הבינו אותו, נשים, גברים, ילדים ואפילו טף. הזוהר אומר, אותו משה רבנו שהיה ערל שפתיים עד מתן תורה, ממתן תורה הוא נהיה ראש המדברים. משה רבנו נוצר רק כדי לדבר דברי תורה. לכן, איבר הדיבור שלו לא פועל מחוץ לתורה, כשמגיע לדברים בטלים, הוא מגמגם. לעומת זאת, כשמגיע לדברי תורה, הוא מדבר טוב, יותר מכל אדם אחר בעולם. המדבר היפה ביותר והמוכשר ביותר. דוקא באיבר הפגום זה המקום להשראה המיוחדת.

הכוח של מדיין
פרשת נדרים קשורה לא רק לכח הדיבור אלא גם למחשבה וזה קשור לענין של מדיין. בפרשה פנחס, כבר הזכרנו שמדיין זה אותיות דמיון וגם דיברנו על מה שזה אומר עבורנו. כאן, אומר הרב שליט"א, שמדין זה גם ענין של כל מיני דעות. 
יתרו, שבא ממדיין, היה כומר לעבודה זרה והוא היה מכלול כל הדתות. הוא חיפש בכל המקומות, עד שאמר,"עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים" (שמות י"ח י"א). מישהו אחר שאומר, אני יודע, זה לא באמת שהוא יודע, כי הוא לא מכיר משהו אחר. כמו שאמרו חז"ל על שלמה המלך, שאם מישהו אחר היה אומר,"הַכֹּל הָבֶל" (קהלת א' ב'), היו אומרים שהוא לא מכיר את העולם. אבל אין מישהו כמו שלמה המלך שמיצה את כל התענוגות של העולם הזה, כפי שהוא מתאר את זה בספר קהלת. אז אפשר להאמין לו, ש"הַכֹּל הָבֶל". אדם שאומר משהו, צריך להכיר את הדברים שעליהם הוא מדבר. יתרו כל כך חדר לכל הדתות עד שדרכן הגיע לקצה החקירה ושם מצא את האמונה בשם. לכן היה יכול לומר, "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹקִים".

להידמות לעליון
בכל הדתות האחרות אנשים רוצים להידמות לעליון, אבל לא בדרך הנכונה. נבוכדנצר אמר, "אֶעֱלֶה, עַל-בָּמֳתֵי עָב; אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו י"ד י"ד). אומר הרב שליט"א, הדרך הנכונה היא, שצריך להידבק במידותיו, "מה הוא רחום וחנון אף את תהא רחום וחנון" (מסכת פיאה). אבל קיימת סכנה גדולה בלהידבק בעליון. אחד מהדברים זה הגאוה הגדולה של האדם, הגאוה וההשתלטות. אנשים שלא עוצרים אותם, הם לא יעצרו עד שישלטו על כל העולם כולו. יצר השלטון של האדם מאוד חזק וזה נובע מהשורש שלו. 
הקב"ה, אחד יחיד ומיוחד, ברא את האדם הראשון בדמותו ובצלמו - יחיד ושולט על כל העולם. אנו יודעים שכל מה שיש בשורש, האדם נמשך אחריו, ולכן הוא גם כן רוצה להיות יחיד. אבל ההבדל העצום הוא, שהקב"ה יחיד שמשפיע לכל העולם כולו. מאידך, האדם לא רוצה להיות יחיד כדי להשפיע, אלא בשביל הגאוה שלו, האינטרסים שלו, רוצה לשלוט ולנצל את כל העולם כולו לטובתו. זה היצר של ההשתלטות של להיות יחיד. הגיבור רוצה להיות גיבור יחיד, העשיר רוצה להיות הכי עשיר וכו'. זה נובע מהכח של "אֶדַּמֶּה, לְעֶלְיוֹן". 
יש שתי צורות להידמות לעליון. אחת, להידמות ולהיות כמו השם, שמשפיע לכל אחד. כך האדם ישפיע לכל אדם, אם הוא מכיר אותו או לא, לבהמה, לחיה, להשפיע לכל ברייה, ממש כמו הקב"ה. זו הדרך הנכונה. הדרך השגויה היא בלא טהרה, היא לשלוט על כל העולם אך ורק בשביל האינטרסים האישיים. יתרו בא ממדיין להר סיני. במדיין ניצל את כל העולם לאינטרסים שלו. כשבא להר סיני, הוא בא למדבר, לבטל את הכל ולהתבטל כלפי בורא עולם, כך להידמות לבורא עולם במידותיו.

מחשבות נוסח מדיין
בפרשה, עם ישראל יוצא למלחמה על מדיין. מהו התוכן הרוחני של המלחמה הזאת? הרב שליט"א מסביר, שכשיתרו עזב את מדיין, נשאר במדיין כח הדמיון, להידמות לעליון באופן שלילי. על זה נאמר בפרשה הקודמת על המדיינים, "כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר". אומר הרב שליט"א, 'בנכליהם', זה המחשבות. במחשבה שלהם, הם נכנסו לתוך החשיבה שלכם ורצו להכניס את ההטעיה. רצו שאתם תחיו בטעות, שאתם תחשבו שאתם כאילו הולכים בדרך הכי נכונה - בדרך הנבואה, בדרך ההתקשרות, הרוחניות, המדיטציה, וכל מיני דברים ששייכים לעולם הרוחני, וככה הם יכנסו לתוך המח שלכם. 
לכן הוא אומר, "צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר" (במדבר כ"ה י"ז). זה היה המאבק של בלק בן ציפור. הוא לא היה יכול לסבול את בני ישראל. כמו שאמרנו, הוא לא היה אמור לפחד מהם, כי הרי אסור להם להילחם בו. אלא שהוא פחד ממלחמת דעות. לכלל ישראל יהיה מדינה משלהם, ארץ משלהם, הם יעקרו את השורשים שלנו, "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (במדבר כ"ט ד') - כמו השור שעוקר את עשב השדה, ולא יהיה לנו קיום. הדרך של "אדמה לעליון", של שליטה על המציאות למימוש צרכים אנכיים תאבד. 
זוהי מלחמה על שתי גישות שונות, מלחמה על שני כיוונים שונים. הכיוון ההרסני של סיפוק רצונות אגואיסטים והכיוון המשפיע, של שליטה על מנת להיטיב. שוב נזכיר, שאמנם אכן התקיימה מלחמה עם מדיין, אבל העיקר כאן זה להבין שהמלחמה הזאת מתנהלת בתוכנו. המדובר הוא על כוחות ותנועות בנפש פנימה.

מ"ב מסעות
פרשת מסעי מסיימת את ספר 'במדבר' ומסכמת את המסעות שעברו בני ישראל בשנות המדבר. "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לְצִבְאֹתָם: בְּיַד-מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן. וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-מוֹצָאֵיהֶם, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם, לְמוֹצָאֵיהֶם". "אלה מסעי בני ישראל" - ר"ת של ארבע הגלויות - אדום, מדי, בבל, יון (נחל קדומים). הרב שליט"א אומר, כמו התפקיד של הגלויות, כך התפקיד של המסעות זה להוציא את הניצוצות משבי הקליפות. היו מ"ב מסעות וזה קשור לשם מ"ב, המופיע בתפילת אנא בכח. השם הזה בא לתקן את כל הקלקולים שהיה בזמן המלכים שמלכו במלך אדום. המלך השמיני שמוזכר, הוא שלם והוא מתקן. 
בקצרה, המלכים המוזכרים בספר בראשית מרמזים על ענינים גבוהים בקבלה. אלה העולמות שנחרבו, עד שנברא העולם הזה. כל מלך אמר 'אני אמלוך' - ללא שיתוף עם הכלל ובהנהגה של שליטה אנוכית. הדבר גרם לשבירה של העולמות ומהשבירה הזאת נפלו הניצוצות לקליפות. התפקיד שלנו בבריאה זה להעלות את הניצוצות בחזרה אל שורשם.
כל השבירה מרומזת בשם אנא בכח. יש ניצוצות גם במקומות שהס"א תפסה בלי שתהיה אפשרות להיכנס לשם. זה המדבר, "הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (דברים ח' ט"ו). אין בו לחלוחית של קדושה. לשם הקב"ה הביא את ישראל שעשו מ"ב מסעות כנגד השם של אנא בכח, שזה מעלה את הניצוצות ומתקן את כל המקומות שצריך לתקן, להוציא בלעם מפיהם, להוציא יקר מזולל.

המסעות שלנו
אומר הבעש"ט, "כל המ"ב מסעות, הם אצל כל אדם מיום היוולדו, עד שובו אל עולמו. להבין זה, כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו, בחינת יציאת מצרים כנודע". שיציאת מצרים זה יציאה מהמייצרים, כמו תינוק היוצא מבטן אמו בלידה. "אחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה". כפי שעם ישראל, בסיום המסעות, הגיעו אל ארץ ישראל. "בודאי נכתבו המסעות בתורה, להורות הדרך הישר לאיש הישראלי, לידע הדרך הישר אשר ילך בו כל ימי חייו" (בעש"ט על התורה).

דבר אישי   
ננסה לסכם את מה שלמדנו. לגבי שבועות ונדרים, בדור שלנו לא שייך לנדור או להישבע והטעמים לכך מרובים. אבל ידוע שגם מומלץ וכדאי, לכל אחד, כשאומר משהו לגבי העתיד, כמו מעשה שיעשה - שיוסיף מיד, בלי נדר! מה יש בנדר ושבועה שהזהירו אותנו חכמים מפני התחייבות מילולית פשוטה?
יש קשר לענין המטות. מטות זה מלשון להטות. האפשרות שלנו להטות את המציאות בכח הדיבור. גם המסעות מדברים על הטיה, להטות את האדם לדרך הישר, שלא יסטה וילך למקומות לא רצויים, אלא שיילך בדרך תיקונו של עולם.
ישנו מדרש שאומר: "אמר להם הקב"ה לישראל, לא תהיו סבורים שהותר לכם להישבע בשמי, אפילו באמת, אין אתה רשאי להישבע בשמי. אלא אם כן, יהיו בך כל המידות הללו: "את ה' אלוקיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תישבע" (מדרש).
כל הענין בדיבור זה שאנו יוצרים כלים לאור. לכן צריך יישוב הדעת, להיות במחשבה שקולה, בדיבור שקול ובמעשים שקולים, על מנת שלא נייצר כלים שלא ייכנס בהם מילוי. כפי שנאמר "וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם"(בראשית ל"ז כ"ד) - אין בו מים, יש בו נחשים ועקרבים (רש"י). אם אין מילוי טוב, יכול להיות מילוי לא טוב ח"ו. לרוב, אנו פועלים בהיסח הדעת, פעם אומרים שנעשה את זה, רגע אחרי, אומרים שנעשה דבר אחר. אנו מטים את האור פעם לפה ופעם לפה ויוצרים בלבול ופיזור במציאות שלנו. כל הענין של קדושה זה מיקוד וריכוז של האור בחיינו. 
לכן מזהיר אותנו המדרש שלא להישבע ולא לנדור, אלא אם כן יש בנו את המידות הנ"ל. רק אדם שהוא במדרגה רוחנית גבוהה יכול לנדור ולקיים, יכול להגיד ולעשות, שווה בשווה. אבל אנחנו מחויבים להשתדל לשמור על פינו, ולהוסיף בכל פעם, בלי נדר. ב"ה, לאט, לאט, נלמד את אומנות הדיבור השלם.

כנסו כאן להאזנה לשעור על פרשת "מטות מסעי"לאור הקבלה והחסידות  >>>