מטרתה של חכמת האמת היא למצות את העיקר מאיתנו. לאסוף את כל התכלית שיש באדם, כך שהוא יוכל לפעול ככח מדויק ולהשתמש בכל כוחות הנפש שלו בצורה שיהיו רתומים כולם לגדילה, לצמיחה, לשמחה. שיהיו רתומים כולם לתודעה אחת, לכיוון אחד, לתכלית. ננסה כאן להתמקד בתכלית של ליל הסדר, תוך כדי הבאת רמזים שונים על הפנימיות של חמשה עשר השלבים של הסדר. הכל בדרך של קיצור וחומר למחשבה, ועוד יש כמובן הרבה דברים שלא נגענו בהם כלל, מקוצר המקום והזמן. בתקוה שהדברים יהיו לתועלת.

קדש
ה"קדש" בשבילנו הוא הצהרת כוונות. לעומת חול שהוא פירוד, אנחנו מתחילים באיסוף, קידוש, לקדש. לקדש את הרגע הזה, לייחד אותו. מה זה דבר קדוש? נבדל ומשפיע. זו ההגדרה של 'בעל הסולם' זיע"א. מה זה אומר מובדל ומשפיע? כשאנחנו באים במגע עם דבר קדוש, בין אם זה זמן קדוש, או מקום קדוש, או איש קדוש, אנחנו נמצאים במציאות שהדבר הזה הוא מובדל מחיי היומיום, הוא מיוחד, ומתוך המגע עם הדבר הזה, מתוך אינטראקציה עם הדבר הזה, אנחנו מגיעים למציאות של גדילה. משמעות הקידוש היא לקדש את המציאות של הזמן המיוחד הזה. זה אומר שאנחנו נכנסים עכשיו לתוך מציאות שיש בה משהו שמבדיל אותה מימות החול, מהימים הרגילים, והיא זמן מיוחד של גדילה, של העצמה.

הגדרת הכיוון והתכלית
אומר 'בעל הסולם' זיע"א, כשאדם בא למציאות חדשה, הצעד הראשון מאוד, מאוד חשוב, מאוד קריטי. הצעד הראשון הוא מה שאנחנו קוראים "אבן הפינה". אבן הפינה מגדירה את כיוון ההליכה שלנו. אם בניווט, הצעד הראשון הוא לא נכון, אחרי זה, אנחנו יכולים להמשיך ללכת וללכת, וככל שאנחנו הולכים אנחנו בעצם מתרחקים. המילה "תכלית" מרמזת לנו ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". מה שאני רוצה לשים בסוף אני צריך לטמון בהתחלה. במילה תכלית, ה-ת' שהיא האות האחרונה בא"ב, נמצאת בסוף ויש אותה גם בהתחלה. ומה נשאר בין ה-ת' ל-ת'? 'כלי', הדרך, איזה דרך נבנה. ה"קדש" שלנו זה הצהרת כוונות, תכלית, לאן אנחנו הולכים בערב הזה, לאן אנחנו הולכים בכלל - למציאות של קדושה, של חיבור, של אחדות של כוחות הנפש שלנו. חשוב לברר את המטרה, לברר את המהות, לבחור בנתיב אחד ברור, ערוץ שאליו אנחנו זורמים עם כל כוחות הנפש.

כוונה של ענוה
אנחנו מקדשים עם פרי הגפן. הגפן נמשלה לכנסת ישראל. הסוד של היין, פרי הגפן, הוא שלוקחים דבר, ועושים איתו את הדבר הכי עלוב כביכול, עם החלק הכי נמוך באדם, כפות הרגליים, דורכים על הענבים, מועכים אותם, משנים להם את הצורה, מוציאים להם את המיץ, ואחרי זה לוקחים דווקא את המיץ הזה שעשו אותו בכפות הרגליים של בני אדם ומעלים אותו אל המקום הגבוה ביותר, שולחן הסדר או שולחן השבת. זאת כוונה פשוטה בקידוש בכלל, ובפרט בקידוש של פסח על הגפן. כשאנחנו מחזיקים את כוס היין, המחשבה היא שהתורה מלמדת אותנו את הדרך בה נקדש את עצמנו. בניגוד למה שהאדם היה חושב על פי רוב, איך אני אקדש את עצמי? אני אעשה את עצמי מיוחד וגדול ונפלא, אני אקנה לעצמי תארים ואיכויות וכולם ידעו מי אני וכמה אני מיוחד. אומרת לנו התורה להיפך, ככל שיהיה מרוטש יותר, עלוב יותר, ידרכו עליו יותר, ככל שירגיש את עצמו כמה שפחות, כך הוא עושה את הצעד הראשון בדרך לקדושה אמיתית. לכן משה רבנו הגיע להיות גדול הנביאים. מה אמרה עליו התורה? "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"(במדבר י"ב ג'). בזכות הענוה, השיפלות, התרומם ונישא אל פסגת מדרגות הקדושה...זו המחשבה שלנו בקדש, זו המחשבה שלנו בגפן. בקידוש אדם לוקח את היין ומגביה אותו, מרים את כוס הקידוש לגובה הלב, זה משלים את ההגבהה שלו מאותו מקום נמוך שבו נוצר, אל המקום הכי גבוה.

הסוד יוצא לאור
אמרו חז"ל, "נכנס יין יצא סוד" (מסכת סנהדרין). תמיד יש חלק גלוי וחלק מוסתר. אותו חלק אלוק ממעל, אותה נשמה אלוקית, אותה מהות פנימית שלנו, היא מוסתרת, היא פנימית, היא סודית. אנחנו לפעמים מרגישים אותה, חשים אותה, קוראים עליה בספרי הסוד, אבל מה שגלוי לעין זה בחינת החומר, הגוף, החיצוניות. הקדושה היא הגילוי של אותו חלק פנימי והוצאה מהכח אל הפועל. אנחנו מתחילים אותה בצעד הראשון. במהלך חמש עשרה השלבים של הסדר אנחנו עולים עוד ועוד, עד שבסוף הסדר, מה ששתלנו בהתחלה, הקדושה הזאת, שנכנס יין יצא סוד, יצאה הפנימיות, יצא החלק הפנימי, נגרום לזה שהפנימיות שלנו תצא והנשמה תהיה בת חורין, נמצא את האפיקומן.

סדר הפוך
מתעוררת השאלה, איך זה ש'קדש' מופיע לפני 'רחץ'? בסדר ההגיוני אמור להיות 'רחץ' קודם. אדם שרוצה להתקדש, הוא קודם צריך לנקות את הלכלוך, אחרי זה הוא מתקדש. לפני שבת הולכים למקווה ומיטהרים, אחרי זה מתקדשים, ככה זה הסדר ההגיוני והטבעי של הדברים. בליל הסדר הדברים עובדים הפוך – 'קדש ורחץ', מתחילים מקדושה ואחרי זה מתחילים את העבודה הפנימית של הניקיון. זה עניין של גדלות ב', מלמעלה למטה, זה עניין של אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה), עניין של פתיחה משמיים, "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ", זה העניין של ליל הסדר. עניין של עת רצון, של פתיחה מהשמיים, של לילה יחיד ומיוחד בכל השנה. בעל 'התפארת שמואל' מאלכסנדר אומר, כל עוד אדם הוא עם נחת רוח, כשהוא הולך למלך, הוא קונה בגדים, בא למלך כולו יפה, מהודר. אבל כשאדם רדוף, רודפים אחריו שודדים לשדוד ולחמוס את רוחו ואת נפשו אז הוא רץ אל ארמון המלך כולו מלוכלך ומטונף, פורץ את השער של הגדר וצועק "המלך! הצילו!" ככה הוא מדמה אותנו. קדש ורחץ, קודם כל קדש, אני רוצה קדושה. לא אכפת לי מאיפה באתי, באיזו מדרגה אני, מה אני שווה, איזה מחשבות מבולבלות יש לי, איזה מחשבות מטופשות יש לי, איזה יצר הרע יש לי, עם כל הלכלוך – קדש! 
"קדש" זו גם תפילה שאנחנו נתקדש... שאני רוצה להתקדש... אני רוצה להיות קדוש... אני רוצה להיות יחיד ומיוחד, משפיע ומובדל, לייחד את הכוחות שלי למען הקדושה. זו תפילה, "קדש": "אבא, קדש אותי", אנחנו מצד עצמנו וודאי שלא יכולים...

ורחץ
חיבור למים
אחרי שהגדרנו את המטרה, התקדשות, מתחילה העבודה, עבודת הטהרה: "טהר ליבנו לעבדך באמת". אנו נוטלים ידיים. אנחנו נוטלים נטילה ראשונה בלי ברכה וזו התחלת עבודת הטהרה. הידיים שלנו נקראות "ידיים עסקניות", הידיים קשורות לעולם העשייה. המים זה כח מטהר. כשאנחנו נוטלים ידיים, אנחנו מקשרים את עצמנו אל כח הראשית של הבריאה. כתוב, "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א' א'), משמע שכבר היו מים טרם שברא אלקים משהו. כתוב שבמילה הראשונה של "ויאמר ה'", שם נבראו המים. המים זה שורש יסודי בבריאה ומסמל את חסד הבורא, לכן זה שורש מטהר. הידיים לעומת זאת קשורות לעשיה, לעולם הזה, כמו שאמרנו, "ידיים עסקניות". לכן כשאדם מתחיל בתהליך של קדושה, התהליך הוא "סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב" (תהילים ל"ד ט"ו), דבר ראשון האדם מושך את עצמו, מעלה את עצמו, מטהר את עצמו מתוך עולם החומר.

חיסון נגד גאוה
יד נקראת כנגד י"ד פרקים שיש באצבעות. כששתי ידיים ביחד זה כח, י"ד ועוד י"ד שווה עשרים ושמונה, כח, כוחו של האדם. אחד המכשלות הגדולים ביותר במסע לקדושה נקרא, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח' י"ז) שאדם חושב... "באלה הידיים עוד לא בניתי הר"... "למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה"... ה' ירחם... פרעה זה מלשון פרוע, זה ההיפך מהסדר, משתלח לכל עבר. מה אמר פרעה? "לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט ג'), אני עשיתי את עצמי. במעשה של "ורחץ", נטילת הידיים הראשונית, אנחנו מחברים את העשייה של הידיים חזרה אל השורש של הכח האמיתי, כדי שלא נפול לכוחי ועוצם ידי, כדי שנוכל לעשות את הכל בקדושה. אנחנו לוקחים את מה שמסמל את הכח שלנו בעולם הזה, את מה שמתעסק עם העולם, ומחברים אותו לנקודת השורש, למים, נקודה של טהרה וקדושה.

עת צמיחה וגדילה
בפסח מתבטא כל הכח של חודש ניסן והכח של עונת האביב. פסח נקרא "חג האביב". אביב זה אב של י"ב חודשים, זה ניסן, השורש של כל השנה. הכח של האביב זה פריחה, התחדשות. יש בזה רמז נפלא. כתוב שבחטא אדם הראשון נפלו הניצוצים של הנשמה של אדם הראשון לתוך העולם הזה, עולם העשיה, עולם הקליפות. יש סך הכל עשרה לבבות. ל"ב = 32, כפול 10 זה 320 (ש"כ). ש"כ חלקי הניצוצים שנפלו. לב אחד מתוך העשרה, אנחנו לא יכולים לתקן, זה לב האבן, אותו הקב"ה מתקן בסופו של דבר. אנחנו צריכים לעבוד על כל השאר. ש"כ פחות ל"ב אחד יוצא רפ"ח – רפ"ח ניצוצים. זאת העבודה שלנו לתקן, רפ"ח ניצוצים, ולב האבן מיתקן מעצמו בסוף וזה מה שכתוב, "וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם, לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל י"א י"ט). הרפ"ח ניצוצים מרומז בכתוב "וְרוּחַ אֱלֹקִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (שם), 'מרחפת' זה מת רפ"ח. רפ"ח ניצוצים שמתו, ירדו למקום המיתה, למקום הקליפות. העבודה שלנו זה להעלות אותם חזרה למעלה. זה קשור לחורף, חרף זה אותיות רפ"ח, שהניצוצים מתחבאים באדמה והעולם בבחינת מיתה. באביב זה תחילת הצמיחה ואז זה נהפך מחרף לפרח, פרח זה גם אותיות רפ"ח. מתחילה הפריחה לכן זו גם הפריחה שלנו, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ' י"ט). האדם מתחדש על פי הכוחות של השנה, לפי כוחות הטבע, ועכשיו זה זמן של פריחה, זמן של אביב, הזמן של ניסן. הגדילה מתחילה מלמעלה. כתוב שאין לך עשב שגדל שאין לו מלאך שבא ומכה עליו מלמעלה ואומר לו "גדל". ככה מדמים גם אותנו בליל הסדר, באים אלינו מלמעלה ואומרים לנו "גדל".

כרפס
התחלה בפשטות
כרפס זה ירק ואנחנו טובלים אותו במי מלח. כתוב שהדבר הוא רמז למציאות שאדם מתחיל את העבודה הרוחנית באמת. בדרך כלל אדם כדי להתעורר, להגיד שהוא רוצה להפוך להיות קדוש, בכלל שיתעוררו בו המחשבות האלה, זה מתחיל מלמעלה. זה נקרא שהקב"ה, "מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב' ט'). זה אומר שהקב"ה מאיר לאדם את המציאות של הגדלות שלו, את המציאות של הפוטנציאל הגלום שבו. כאשר אדם מתחיל את עבודת הקדושה יש לו סיעתא דשמייא (סיוע מהשמיים), פותחים לאדם מהשמים. העבודה מתחילה בהארה גדולה, בגדלות. כל מי שמתחיל את העבודה מרגיש את זה. זה נקרא אורות התשובה. לכן כשאדם מתחיל את המציאות הזו של גדלות, של קדושה, של קודם כל "קדש", שעוד לפני הטהרה יש קדושה, אחרי זה מתחילה טהרה, ואז מתחילה העבודה. עכשיו התחלת לעבוד? קח ירק ותטבול אותו בקצת מי מלח ותתחיל בזה. נכון שבעזרת ה' אנחנו מתכננים לך סעודה מאוד יפה בהמשך, זה לא נגמר בזה, אבל אחרי שהתחלת באורות הגדולים, עכשיו תחזור ותתחיל בבסיס, מצב של קטנות - כרפס.

כח ההודיה
הכרפס בקערה הוא כנגד ספירת ההוד. הכוונה שלנו בפשטות לעניין הכרפס היא שכרפס זה אותיות 'כספר'. גם בזה יש הרבה עניינים. נאמר: "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מ"ג כ"א), שכל הבריאה של האדם באה כדי לספר ולהלל את המציאות האלוקית. אבל עיקר ה"להלל" זה דוקא במציאות של הכרפס, כי להלל במצב של גדלות, של אורות גדולים, ושהכל מואר, זה קל. אבל כשזה במצב של קטנות אז זו עבודה אמיתית. דוד המלך אומר לנו: "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת" (תהילים צ"ב ג'), בזמן שזה בוקר והכל מאיר, זה זמן של חסד – "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ". אדם אומר: "איזה יופי, איזה גדול, איזה מאיר", אבל עיקר העבודה זה "וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת". זה עניין של עבודה של כרפס, ספירת ההוד בקערה, זה שאדם מקבל על עצמו לראות את הטוב בכל דבר, להודות על הדברים הכי פשוטים, הדלים והמלוחים ביותר במציאות. יהודי זה מלשון הודיה. אנחנו פותחים את היום בהודיה – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". מה קורה כאשר אדם אומר תודה על משהו שנראה מצד עצמו סתם דבר עלוב או פשוט, מה קורה כשאדם אומר תודה? מגדיל את הדבר נותן לו משמעות. כתוב: "איזה הוא עשיר--השמח בחלקו" (אבות ד' א'), הרב שליט"א אומר בפירושו לפרקי אבות – מה זה "איזהו העשיר השמח בחלקו"? יש את הפשט של הדבר שהוא שמח במה שיש לו, אבל חז"ל רמזו לנו עוד דבר נפלא. באיזה מקום נוסף אנחנו מוצאים את המילה חלק? חלק אלוק ממעל. מהו חלקו? חלק אלוק ממעל. כשאדם זוכר מי הוא ומה הוא, שהוא חלק אלוק ממעל, אז יש לו שמחה, בכל רגע ורגע – גם כשהוא אוכל כרפס. אז איך אדם מעורר את כוחות השמחה ואת כוחות הגדלות? איך הוא זוכר מי הוא ומה הוא גם בזמן שהוא אוכל כרפס, כשהוא סובל מקטנות? על ידי זה שהוא מודה, בכח ההודיה.

הודיה והתבוננות
כתוב שיש שתי ספירות שקשורות אחת לשניה, ספירת הבינה, וספירת ההוד. הקשר הזה נקרא "בינה דהוד אתפשטותא" (התפשטות הבינה עד ההוד), החסדים של הבינה מתפשטים עד לספירת ההוד. מה זה אומר לענייננו? זה אומר דבר קריטי מאוד. אמרנו שיהודי זה מלשון הודיה, זה מלשון מודה. לכן מתחילים דווקא עם הכרפס שהוא ספירת ההוד, זה אומר שאם אדם קונה לעצמו מציאות של להודות על כל דבר שקורה לו, מפנים שכל מה שהקב"ה עושה, לטוב הוא עושה, כשאדם אומר תודה, הוא מעורר בתוכו כח בנפש וזה כח של ספירת הבינה. הוא מעורר בתוכו התבוננות חדשה על אותו דבר שלפני רגע הוא התבונן עליו אחרת. האדם אומר, "תודה רבה ה' יתברך, אני יודע שהדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי בחיים זה הכרפס הזה עכשיו". אז מתחילה עבודת הקדושה שלו, אותו "קדש" שהיה שם בהתחלה, מתחילים להביא אותו אל המציאות. אנחנו מתחילים לעשות מכל רגע ורגע "קדש".

יחץ
לב שבור
יש לנו שלוש מצות שמורות על שולחן הפסח. ב'יחץ', חוצים את המצה האמצעית לשניים, החלק הגדול לאפיקומן והקטן לברכת 'מוציא מצה'. יש במצה הרבה עניינים. אחד הדברים שאנחנו מכוונים בשבירת המצה זה שבירת הלב. כתוב אין לב שלם כלב שבור. לב שלם זה אומר שהוא לא פנוי לחכמה. צריך לפנות מקום. יש בזה רמז ש'לב' בגימטרייה זה 32, חצי של לב זה 16, 16 זה הגימטרייה של המילה "איה". 'איה' זה מה שהמלאכים שואלים, "איה מקום כבודו להעריצו". לב שלם כביכול, זה לב שאין בו את השאלה: איפה? איה? איפה ה' יתברך? איפה אני ביחס אליו? "איכה" זה מה שהקב"ה שואל את האדם הראשון, השאלה הראשונה, איפה אתה נמצא? האם אתה ממצה את מה שאתה באמת? האם זה החיים שלך, זה מה שאתה חושב שמגיע לך - עבד במצריים, או שמא מגיע לך הרבה יותר מזה – לעבוד את האלוקים על ההר ההוא? את השאלה הזו אדם חייב לעורר אצל עצמו בכל רגע ורגע, זה שבירת הלב. כתוב, "קָרוֹב ה', לְנִשְׁבְּרֵי-לֵב; וְאֶת-דַּכְּאֵי-רוּחַ יוֹשִׁיעַ" (תהילים ל"ד י"ט). דווקא הלב השבור, דווקא מקום ששואל איפה אני יכול להיות יותר קדוש, יותר קרוב, יש בזה מעלה עצומה. "וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים ק"ט כ"ב) זה דוד המלך, זה מלכות, מלכות המתוקנת זה הלב השבור.

סבלנות
כוונה נוספת היא סבלנות בעבודה רוחנית. כי כאמור, לאחר השבירה, חצי אנחנו משאירים על השולחן וחצי אנחנו טומנים לסוף הסדר, לאפיקומן. בעצם אנחנו אומרים בזה, שאנחנו לא מתקנים עכשיו הכל, אנחנו מתחילים עבודה, והעבודה היא בדרך של התקדשות, היא בדרך של עליה בסולם המדרגות, שלב-שלב, סולם יעקב, יש בזה עליות וירידות, מלאכים עולים ויורדים, ככה גם הדרך שלנו, עליות וירידות בדרך הרוחנית, ולכן אנחנו לא מתקנים עכשיו את כל המציאות אלא אנחנו צריכים סבלנות. סבלנות זה אחד התיקונים הגדולים של העולם הזה. אדם הראשון חטא, וכתוב עליו שאם היה מחכה עוד שש שעות לכניסת השבת, היה אוכל מעץ הדעת טוב ורע בשבת, היה נגמר התיקון של כל העולמות, אך כיוון שלא היתה לו סבלנות קרה מה שקרה. סבלנות זה מלשון סבל, סבלנות זה מלשון סבל – לסחוב. העולם הזה זה עולם שעיקר התיקון בו זה סבלנות, זה אומר שחלק אנחנו מתקנים וחלק שומרים לסוף, מטמינים.

מגיד
פתיחת הגבולות
סיפור ההגדה. אמרו חז"ל, "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, שכשאדם מספר את יציאת מצרים, הוא ממשיך אותיות של קדושה מעולמות עליונים אל העולם שלנו. בדיבור, עצם הדיבור של האדם שהוא מדבר את יציאת מצרים, הוא עושה כלים לאור. מה זה לספר? זה מלשון ספר. ספר זה גבול. גבול זה כלי שממשיך ובונה כלי לאותה הארה. ספר זה גם מלשון ספיר, סיפור שמאיר כמו אבן הספיר. ברוחניות אין זמן, יציאת מצרים שהייתה, מתרחשת גם עכשיו, בזמן של ניסן. כתוב,"בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל", מה שהיה הוא שיהיה (ראשי תיבות מש"ה). אז איך אדם מחבר את עצמו עם אותה הארה? על ידי זה שהוא מספר ביציאת מצרים. לכן כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. כל הגאולה של מצרים זו גאולת הדיבור, לכן העניין של להגיד את זה, הוא מאוד חשוב. להגיד את ההגדה בפה, לדבר אותה. פרעה זה פה-רע, פה שלא יכול לדבר, לעומת פסח שזה פה-סח, פה שמדבר. ס"ח זה גימטריה חיים, כך האדם מקשר את עצמו בחי-החיים. זו המהות של פסח, יציאה מהפה-רע שלא יכול לדבר לפה סח, יציאה מעבדות לחירות. אומר ר' לוי יצחק מברדיצ'וב, אנחנו אומרים בתפילה, "ה', שְׂפָתַי תִּפְתָּח; וּפִי, יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ" (תהילים נ"א י"ז). מה זה "ה' שפתי תפתח" בפנימיות? שפה זה מלשון גבול, לפתוח את הגבולות, להרחיב את הכלי. "ופי יגיד תהילתך" - תיתן לי לדבר את התהילה שלך. דווקא בדיבור אדם יכול לצאת מחוץ לגבול שלו, להתעלות מעלה מעלה, להיכנס למציאות רוחנית חדשה שהוא כמעט לא שייך שמה.

רחצה
"רחצה" זו עלית מדרגה נוספת. אותו עניין שהתחלנו איתו ב"רחץ", רק שהפעם זה נטילה עם ברכה, הברכה זה מלשון הברכה, חיבור ונטיעה של משהו חדש. יש עניין גדול מאוד דווקא בחזרה, כתוב, "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת" (מסכת חגיגה). הפעם ה-101 יש לה איכות מיוחדת. למרות שאדם למד דבר 100 פעם. כל פעם שהוא חוזר זה נקרא שונה. 'משניות' זה מלשון לחזור ולשנות, אבל שונה זה גם אחר. כדי לתת לנו את המשמעות הפנימית לזה שכשאנחנו שונים את אותה פעולה, אנחנו שונים אותה, אנחנו חוזרים עליה מחד גיסא, אבל אנחנו גם עושים אותה בצורה שונה מאידך גיסא. אנחנו מברכים על נטילת ידיים ומכשירים את עצמנו למוציא מצה.

מוציא מצה
לחם ענוה
המצה היא כמובן עניין גדול מאוד ומאוד חשוב, מצוה מאורייתא (מהתורה). החמץ מסמל בדיוק את המקום הזה של 'גדל שלא כפי מדרגתו', שמתנפח. זה החמץ, שזה בעצם מצה שהתנפחה, שנכנס בה אוויר, כמו האגו שלנו, מידת הגאוה. המצה נקראת לחם רפואה. רבי אלעזר שואל את ר' שמעון בזוהר הקדוש, אם כן, למה אנחנו לא אוכלים מצה כל השנה, אם ממילא התכונה של אכילת המצה טומנת באדם את הכח הרוחני של הענווה, של מציאות רוחנית בלי ההתנפחות הזו? ר' שמעון עונה, שיש לנו ענף ושורש, וכיוון שניסן נקבע כשורש לשנה, וכשורש להכל נקבע אותו הלילה של ליל הסדר, לאחר השבוע של פסח, אנחנו בעצם טומנים, אנחנו קונים לעצמנו, את היכולת הרוחנית לאכול דווקא לחם כל השנה בלי להינזק מתכונותיו. זו הכוונה הפשוטה של מוציא מצה, שאדם מכוון בזמן שהוא אוכל את המצה להתחבר לבחינת מצב הנפש, שה' ירחם עלינו ויתן לנו להיות מצה כל השנה, ואחרי זה כל הלחם שנאכל כל השנה יהיה לנו כמו מצה. שכל מה שנאכל, שכל מה שנפגוש במהלך השנה, שכל מה שעוד מחכה לנו, נשמר מהגאוה ונזכה לענוה...

חשיבות המצה
דבר נוסף הוא שצריך ללעוס את המצה טוב טוב, צריך לאכול כמות גדולה של מצה ולבלוע אותה די מהר. יש שיעור, בארבע דקות צריך לאכול 2 או 3 כזית, הרבה מצה. אגב, לליל הסדר כדאי שזו תהיה מצה משובחת ומהודרת. יש עניין גדול מאוד, מי שיכול כל הפסח לאכול רק מצות כאלה אשריו ואשרי חלקו. מי שלא יכול, לפחות בליל הסדר, המצה של המצווה, המצה שמברכים עליה "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה", שזו תהיה מצה כמו שמצה צריכה להיות עם כל הקדושה והטהרה של מי שעשה אותה, בכוונות שעשו אותה, בכל ההידורים שקיימים, דווקא עבודת יד ולא עבודת מכונה, יש בזה עניינים גדולים מאוד.

מרור / כורך
מלחמה במרירות
אחרי המצה - מרור. אכלנו את המצה ויצאנו ממצרים וזכינו בגדלות ב'. נגמר המסע? לא. כי יש עוד מרור אחרי זה. עוד יופיע אותו חמץ בנפש שלנו, עוד תופיע אותה המרירות, עוד יופיע אותו הרצון לקבל הגדול המופרז שלנו, אותו אגואיזם, עוד יופיע פתאום שנחשוב על אנשים מחשבות, קנאה, כעס, גאווה, ומה אנחנו נעשה עם כל המחשבות האלו שיופיעו לנו במהלך השנה? נכרוך אותן. נכרוך אותן במצה. מצה זו אותה בחינה בנפש שלא מחמיצה. ח"י רגעים (לפני שהבצק מחמיץ). ח"י רגעים שקשור בחי החיים, שלא מאבד את הקשר למי שהוא ומה שהוא באמת, שבאמת הוא נשמה קדושה, אבל צריך לזכור את זה. אפשר ברגע לאבד את זה, וגם אפשר ברגע לקנות את זה בחזרה. הכל עניין של מודעות.

בין חמץ למצה
איך משתנה בסוף הרצון? איך אדם הופך להיות מחמץ למצה? זו נקודה קטנה בנפש. למילים חמץ ומצה יש שתי אותיות משותפות, ומבדילות ביניהן האות ה' והאות ח'. ה-ח' היא סגורה ויש לה פתח למטה, והה' יש לה פתח קטן נפתח למעלה מהצד, זו נקודה קטנה בנפש, אותה נקודה קטנה של התבטלות, בין האני לאין. שה"אני", כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, מתבטל לבחינת מצב חדש בנפש. אדם יודע שתמיד הוא בחינת מציאה, מציאת חן במרומים, למרות שהוא התייגע וכו', לא בזכות עצמו הוא קנה את זה. את זה אנחנו קונים באכילת המצה, זה המחשבה שאנחנו נוטעים בנפש בנקודה הזו.

סדר חדש
אחרי שכרכנו את עצמנו במציאות של המצה, והטמנו אותה בנפש בליל הסדר - אנחנו עושים סדר, בעזרת ה' שהסדר הזה באמת ייטמע בנו, שיהיה לנו את הכח של המצה כדי לכרוך בו את כל החמץ שאנחנו נפגוש בהמשך -  כשאדם מוציא את עצמו מהמרכז ושם בפנים מרכז חדש, כל מרור שהוא פוגש, כל מרירות חדשה שמבצבצת אצלו בנפש, במקום להיכנס ממנה לעצבות חס ושלום, הוא הופך אותה למצה. המצה הזו אומרת, "אני ממילא שום דבר". אזי אותה מרירות היא לא יותר מאשר הזדמנות חדשה לצמוח. אם אני לא חשוב פה, אם מה שחשוב זה התכלית, לא הרגשות שלי אלא המעשים שלי, אם אדם קונה את הבחינה הזאת, זה נקרא בחינת מצב הנפש, שאני לא חשוב, שאני לא מנופח שאני לא תופס מעצמי "אני ואני", והכל איך אני מרגיש, ואיך אני חשוב, אלא היא בחינה שיש משהו אחר חשוב, שאותו אני שם במרכז, ואם יש משהו אחר במרכז, אז כל מרירות שבאה, סך הכל היא הזדמנות לגדול ולצמוח. מתוך ההתמודדות איתה, עם אותה מרירות, לכרוך אותה במצה, ולמתק את הדין בשורשו, להגיד תודה ישתבח שמו, תודה. על כל דבר ודבר, למתק את הדין בשורשו. ואז לחזור חזרה לספירת הבינה, למצוא התבוננות חדשה על המציאות.

שולחן עורך
זה עניין של אכילה. לקראת סיום הסדר, זה בירור של כל הניצוצות באכילה, זה התיקון הגדול ביותר. מאכל אותיות מלאך. אכילה זה אכל-י-ה, אור של ניצוצות דקדושא. זה שולחן עורך, זה עניין של אכילה, זה תיקון של כל העולמות בכל הרמות. זה מאוד עמוק. הכוונה שלנו בפשטות, שיהיה לנו לבריאות... שנאכל ונשבע שיהיה לנו טעים וכיף. בפשטות, שאדם יחשוב שכל ביס וביס שהוא עושה שם בסדר זה הארה של עולמות עליונים. אז לאכול בתשומת לב, בקדושה, בטהרה, ללעוס טוב טוב לבלוע לאט, כמה שאפשר...

צפון
הסתר וגילוי
בצפון אנחנו גומרים את מה שהתחלנו בתחילת הסדר, אנחנו מוציאים את אותו חלק של המצה, שבהתחלה אמרנו שנעשה את זה לאט, לאט והסתרנו אותו לסוף, עכשיו אנחנו מוציאים אותו, וזה האפיקומן. צפון אומר לנו להוציא את החלק הנסתר החוצה. "נכנס יין יצא סוד", אמרנו בהתחלה שאנחנו אומרים "קדש" ומתחננים "קדש" ומבקשים "קדש" ומתכננים "קדש", ושמים לנו כיעד להתקדש, לקדש את המציאות כולה. התחלנו עם היין במטרה להוציא את הפנימיות החוצה וזה הצפון, האפיקומן שסוף סוף נמצא.

ביטול הקטנות
דווקא הקטנים הולכים ומחפשים את מה שהיה מוחבא, את מה שהיה מוסתר, דווקא הילדים. זה רמז מופלא לכך שבסופו של דבר דווקא החלק של הקטנות שבאדם יעשה את התיקונים הגדולים ביותר. זה אומר שהאדם כולו יתקדש, זו כבר לא תהיה מציאות של קטנות וגדלות, פעם אני כזה קטן ופעם אני כזה גדול, פעם אני רואה את הכל טוב והכל מאיר ומקסים ופעם אחרת אני כזה אגואיסט. כשאדם מוציא את אותו חלק של האפיקומן שטמן לסוף, את אותו חלק שהיה נסתר, מהנסתר לגלוי, את אותו חלק אלוק ממעל שהיה מוסתר והוא יוצא החוצה, אדם יודע מי הוא באמת והקטנות שלו מתבטלת, הקטנות שלו יודעת מי היא באמת.

נצחון על החומר
בעקדת יצחק כתוב שאברהם אבינו קושר את החמור, אחרי זה משה רבנו כבר מרכיב על החמור את אשתו והילדים, שזה הקטנות, ובסופו של דבר, בסוף התיקון, זה משיח צדקנו שהוא רוכב על החמור. חמור זה מלשון חומר, זה שליטה בחומריות. וזה התיקון השלם של אברהם משה ומשיח (דוד) שזה אותיות אד"ם. אדם שלם, שאדם נהיה בחינת אדם כשהוא רוכב על החומריות ולא החומריות עליו. זה מל"ך, זה הסדר הנכון, סדר פסח."לא ידח ממנו נידח" – חזרה לשלמות, הכל מתקדש בסוף. לא משאירים שום דבר לעולם החומר, הכל עולה למעלה. כשאנחנו מגיעים לשלמות הזו, מה נשאר לנו? נשאר לנו להלל ולשבח.

ברך - הלל
בשלב זה אנחנו מברכים ומהללים. בסוף הסדר אומרים את תפילת "נשמת כל חי" שזו ברכה מופלאה. אמרנו שהעיקר של היהודי זה מודה, לשון הודיה, להודות על כל דבר ועל ידי זה למתק את הכל בשורשו, לבנות התבוננות חיובית. וגם כשהכל כבר טוב והכל מתוקן, אז אדם לא יושב עכשיו ואומר: "נגמרה העבודה, עכשיו הכל טוב, זהו". לא! תמיד יש עוד...
"ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועימנו"
מישהו יכול לתאר את המצב הזה? אז כל מה שנשאר זה להגיד תודה.

נרצה
נרצה הקדוש ברוך הוא במעשיך. הקדוש ברוך הוא מרוצה ממעשיך, ובזה אנחנו מסיימים. זה מאוד חשוב, כי אדם בסוף הסדר, ברגע אחד, אחרי 4 כוסות, הוא אומר: "לא כיוונתי כלום, שכחתי..." חס ושלום הוא נופל לעצבות, "מה עם הנרצה, ואת ההלל לא אמרתי, ובזה לא כיוונתי, ואיפה המצה, כל מה שאמרו בשיעור, איך פספסתי, איזו הזדמנות..." נרצה ה' במעשיך – מה שעשית, מושלם! זהו! אדם עושה מצד עצמו הכי טוב שהוא יכול, ואחרי שהוא סיים, אומרים לו "נרצה", נרצה ה' במעשיך. תם סדר פסח כהלכתו. "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך". אתה עשית את שלך, מפה והלאה, זה עבודה של ה' יתברך. חס ושלום שמישהו יבוא לחשוב "לא כיוונתי, לא עשיתי". מה שעשית זה מושלם. כשאנחנו בעשיה אנחנו משתדלים לעשות את השלמות. כשאנחנו מסיימים את העשיה, אנחנו יודעים שמה שעשינו זה הכי טוב שיש. נזכור את זה, להיות בשמחה, לשנה הבאה בירושלים הקדושה והבנויה בעזרת ה'. למעשה אנחנו עדיין בשנה זו, אז כבר נזכה אולי בשנה זו לליל הסדר בבית המקדש. חג שמח. גאולה שלמה.