פתיחה

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ". הפרשה פותחת בדיבור השם אל משה לצוות את אהרון הכהן ובניו על תורת קורבן עולה. לאחר מכן, ממשיך הציווי כיצד להקריב קורבן מנחה, קורבן חטאת, קורבן אשם, קורבן שלמים, איך מקריבים, מי מקריב ומי אוכל מבשר הקורבן. הפרשה ממשיכה בתיאור מפורט כיצד לוקח משה את אהרון ואת בניו, מקהיל את כל עדת בני ישראל אל פתח אוהל מועד, רוחץ את אהרון במים ומלביש אותו בבגדי הכהן, החשן, האורים והתומים, המצנפת וציץ הזהב, ומושח אותו בשמן המשחה. גם את המשכן וכל כליו מושח משה בשמן המשחה. אז מקריב אהרון הכהן את קורבן החטאת, את קורבן העולה ואת קורבן המילואים בפעם הראשונה. אהרון ובניו מצווים שלא לצאת מפתח אוהל מועד במשך שבעת ימי המילואים. 
בפרשה זו אנו מגיעים לנקודת ציון, מחצית התורה במנין הפסוקים. אפשר שיש כאן רמז על חשיבותה של הפרשה, שיש בה את הכח של מרכז התורה. חומש 'ויקרא' הוא החומש האמצעי, הוא פותח באות ו' שהיא ו' החיבור ועוסק בתורת כהנים שעבודתם, עבודת הקורבנות, היא סוד החיבור השלם, כפי שדיברנו בפרשה הקודמת.  
אולם, עדין ותמיד, עולה השאלה כיצד עבודת הקורבנות המתוארת בפרשה שייכת אלינו כיום, כשאין לנו בית מקדש? התורה היא תורת חיים ולא מסמך היסטורי-ארכיוני, המצוות שבה הן רלוונטיות לעבודתנו הרוחנית, היום, כמו ביום שניתנו בסיני, וכך יהיה עד עולם. ננסה לבאר את הקשר החשוב בין תוכן הפרשה לעבודת השם של כל אחד מאתנו.

מחשבה ומעשה
שני הקורבנות שמוזכרים בתחילת הפרשה קשורים זה בזה. קורבן חטאת הוא קורבן על עבירות שבמעשה, דברים שאדם עשה בפועל, ואילו קורבן עולה הוא קורבן המכפר על הרהורי הלב. מקום שחיטת העולה בצפון וכתוב, שבמקום אשר תשחט העולה, תשחט גם החטאת (זבחים מ"ח). זאת אומרת שמיקום שחיטת החטאת תלוי במיקום שחיטת העולה. מה שהתורה מרמזת לנו זה על המהות הפנימית של הקורבנות הנ"ל. צד צפון מרמז על המחשבה שהיא מכוסה וצפונה, כי אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו. לעומת זאת, מעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו מעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ומכל מקום, הם כבר נמצאים בחיצוניות, בפועל.
חז"ל אמרו, העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים. חז"ל הראו לנו את דרך ההשתלשלות של החטא באדם. הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לאדם, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים. הן רואות ואז מתעוררים ההרהורים בלב. משם כבר הדרך קצרה אל המעשה. חז"ל גם אמרו, "הרהורי עבירה קשין מגופה של עבירה" (מסכת יומא), מפני שיש שורש ויש ענף, והשורש הוא תמיד במחשבה, המעשה הוא רק ענף הצומח משם.  
לכן מקום שחיטת החטאת הוא פועל יוצא של מקום שחיטת העולה. מהמקור, הרהורי הלב, עליהם מקריבים את קורבן העולה, יצא המעשה, העברה, שעליה מקריבים קורבן חטאת. כדי לתקן את הדברים בחיינו צריך להתחיל מהשורש, לטפל בעולם המחשבה שלנו, לזכך, לנקות ולעקור כל "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ--וְלַעֲנָה"(דברים כ"ט י"ז), את כל המחשבות השליליות המנוגדות לדרכה של תורה.

תיקון המחשבות
מסופר משל על אחד שהיה לו יער גדול וחפץ לעקור את כל האילנות כדי לבנות שם עיר. הוא התחיל לכרות אילן אחר אילן, עד שראה שימיו יכלו והעצים לא יכלו, כי רבו מספור. מה עשה, הדליק להבה גדולה ששרפה וכלתה את כל האילנות בפעם אחת. כך גם אנחנו, במלחמה נגד המחשבות השליליות. אם נעבוד על כל מחשבה בנפרד, עד שנסלק מחשבה אחת, תבוא תחתיה מחשבה אחרת וכל ימינו יחלפו בלי שנזכה לתודעה נקיה ושלמה. העצה הטובה ביותר היא להדליק בתוכנו אש כזאת שתשרוף את כל המחשבות בבת אחת ולא תיתן למחשבות רעות להתקרב אלינו כלל. אומר הרב שיינברגר שליט"א, צריך שהאש של עבודת השם תבער באדם תמיד. כמו שכתוב בפרשה, "אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ--לֹא תִכְבֶּה". אומרים שאמירת הפסוק הזה היא סגולה לסילוק המחשבות הזרות. אבל עיקר הענין הוא שנבין ונזכור היטב את מה שאמרו חז"ל, "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (מסכת קדושין). יש דרך אחת טובה לחמוק מצפורני המחשבות הרעות, העצבות, הבדידות, הספקות הפנימיים ושאר חוליי הנפש, וזוהי דרכה של תורה. אותו בורא שנטע בנו את היצר הרע, על מנת שנוכל להתייגע ולהשיג את השכר המגיע לנו, נתן לנו גם את התרופה, התורה הקדושה. בכח הפרשה, ברגע עצום של שמחה, אפשר להדליק את האש של הקדושה בתוכנו, האש שתוקד על המזבח הפנימי שלנו, וגם כשיבואו המחשבות והניסיונות היא לא תכבה.

ביטול ההנאה
דיברנו על קורבן העולה והענין המיוחד של העולה שהיא כליל לאישים. זהו קורבן שנשרף בשלמות על המזבח. בעוד בשרם של קורבנות אחרים נאכל או ע"י הכהנים או ע"י המביאים אותם, קורבן עולה, עולה כולו ריח ניחוח להשם. למדנו כבר שכל התיקון שלנו הוא להפך את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. בעוד שבשאר הקורבנות יש ענין של אכילה שזה ענין של הנאה ורצון לקבל, בעולה אין שום הנאה, כולה נשרפת על המזבח. נקודה זאת ממחישה היטב את הדברים הנ"ל. אדם צריך להבעיר בתוכו את אש הקדושה, אש הנתינה, אש הרצון לעשות נחת רוח ליוצרו, ממש לשכוח את עצמו והנאתו כליל, שהכל יהיה לשם השפעה, לשם שמים. שם המשחק הוא מסירות נפש. למסור את כל מאווי הנפש האישיים, ששורשם טמון ברצון לקבל לעצמי ולהפוך ללפיד אש, שבוער באש הקדושה.

אש מול אש
הבנו שהמניע של כל המחשבות הרעות זה היצר הרע. רע זה ראשי תיבות רצון עצמי, הרצון לקבל. המידה העיקרית של הרצון לקבל היא הגאוה. הגאוה שבאדם היא שורפת גם כן כמו אש. כתוב במדרש, כל המתגאה נדון באש. לכן את כל המחשבות מלאות הגאוה צריך להעלות עולה, להעלות אותם על המזבח של אש הקדושה.

אש פנימית
כתוב על העולה, "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה". 'מוקדה' כתוב עם מ' זעירה. אמר הרבי מקוצ'ק, שהאות מ' הזעירה ב'מוקדה' באה לרמז, כי ההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות, אותה אש של קדושה הבוערת בלבבות, אינה צריכה להיות בולטת לכל עין, כי היא חבויה בלבו פנימה.
האדמו"ר מגור אמר, שזה היה טיבו של המסווה ששם משה רבנו על פניו. הוא הסתיר את קרני האורה של פניו בלבו פנימה, כך שהאש הפנימית שלו לא תהא ניכרת מבחוץ. מתי שהיה מחכך בידו על מצחו, מיד היה נראה כאדם פשוט ורגיל.
שנזכה ללמוד מהגדולים, להדליק את האש הטובה בתוכנו, האש שתגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים. שיתקיימו בנו דברי הנביא, "וְהָיָה בֵית-יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם, וַאֲכָלוּם; וְלֹא-יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי ה' דִּבֵּר" (עובדיה א' י"ח). שנזכה להיות אנשים פשוטים ורגילים ולהשכיל להשתמש באור הקדושה, לא על מנת להתנשא על אחרים ולא על מנת להראות לכולם באיזה מדרגה אנחנו, אלא על מנת להיות חלק טוב ומטיב בסביבה בה אנו חיים. כמו ששמענו מספר פעמים מפי הרב שיינברגר שליט"א, שבימים חשוכים אלה, כל אחד צריך להפוך להיות מגדלור של אור וממילא, כל אותן נשמות שעדין סובבות בחושך, ימשכו ויבואו אל האור.

http://www.mudaut.co.il/