הסתר ובחירה
ראשית, צריך להבין יסוד חשוב בבניין המציאות בה אנו חיים. הרב שיינברגר שליט"א אומר, הקב"ה ברא את עולמו, עולם נפלא באמת. אח"כ מסר את העולם לאדם, אבל העלים והסתיר ממנו את אותו עולם נפלא. עולם מלשון העלם. ישנן הרבה הסתרות. תפקידו הגדול של האדם הוא לגלות את כל הטוב שהשם ברא. טוב זה האור, "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב" (בראשית א' ד'). אולם הדברים פועלים כך, שכמה שהאדם מתקרב יותר לגילוי, ההסתרות גדלות יותר. הסיבה שזה כך, כי צריך שתמיד, עד הרגע האחרון, תשמר הבחירה החופשית. ברגע שיש גילוי, אין לאדם בחירה יותר.
זהו העניין של מה שכתוב במדרש על קבלת התורה, "כפה עליהם הר כגיגית". אנו יודעים שאין כפיה ברוחניות. אז איך כפה הקב"ה את התורה על עם ישראל, "הר כגיגית"? פשוט. הגילוי היה כה גדול שלא היתה להם כל ברירה, רק לומר "נעשה ונשמע". באותו רגע, כשנקרעו שבעה רקיעים של הסתר וכל העם ראו את מציאות הבורא, לא היתה בחירה כלל.
בתקופתנו, ככל שאנו מתקרבים יותר לימות המשיח, אנו רואים בחוש כי ההעלמות הולכות וגוברות. מצד הטבע והשתלשלות המאורעות אפשר לחשוב שהעולם על סף כליה ח"ו. האור נסתר כל כך שרבים האנשים שאיבדו תקוה. אכן, ללא האמונה השורשית בביאת משיח ובניצחון הטוב על הרע, האור על החושך, ללא שנחזיק בתודעה של המנורה, כפי שנלמד בהמשך, קשה להמשיך ולחיות בתוך העלם מוקצן כל כך.
המציאות הרוחנית היא, שאם אדם רחוק מהאמת, אז בהעלם דק אפשר להסתיר אותה ממנו. אבל כשהוא כבר מתקרב צריך העלם חזק יותר. לכן כמה שמתקרבים לגאולה, החושך כפול ומכופל - "כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ" (ישעיהו ס' ב'). תפקידנו להסיר את האפילה, את מסך העשן, לגלות את האור הגדול מבעד לחושך. זאת המשמעות האמיתית של הבחירה שיש בידנו. עיקר העבודה הוא ע"י האמונה, "כִּי-אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, ה' אוֹר לִי" (מיכה ז' ח'). אמונה מלשון אימון. ניתן לנו האפשרות לאמן את העיניים שלנו לראות את האור מבעד לחושך, עד שהעיניים והלב יתרגלו לראות שהכל בעצם אור.

הנשמות הגבוהות בתוך החושך
נשמות עם ישראל מגיעות משורש רוחני גבוה מאוד ולכן בהתחלה הן שרויות באפילה גדולה מאוד. אברהם אבינו נולד לתרח שהיה עובד עבודה זרה, חוטא ומחטיא את הרבים. תרח ש'הרתיח' את בורא עולם. גם הנשמה של דוד המלך, המלך הנבחר, מתחיל מסיפורו של לוט, הסיפור הכי מגונה שיכול להיות, גילוי עריות בין לוט ובנותיו. באותו אופן, כלל הנשמות של עם ישראל נולדו כאומה, עמוק בזוהמה הכי גדולה, ערות מצרים. בני יעקב באו לגלות ההיא, כדי להוציא את הנשמות הגבוהות מתוך הקליפות, לגאול אותן ולהביאן עד לקבלת התורה.
סיפוריהם של דוד המלך, של אברהם אבינו, של נשמות בני ישראל, מעידים על הדרך של ההעלמות הגדולות. הקב"ה מעלים את המציאות האמיתית כדי להסתיר את הנשמות, להסתיר את האור הגדול עד לרגע הגילוי.
ככה גם בדור שלנו, ישנן הרבה נשמות גבוהות. האריז"ל אומר שאנחנו אותן הנשמות של דור המדבר שבאו לסיים את התיקון עכשיו. לכן, הקב"ה, שתל את הנשמות הללו דוקא במקומות שהחושך יכסה אותן, במקומות ללא תורה ומצוות, בקיבוצים, במקומות מרוחקים, כדי שיישמרו בחושך עד לרגע שבו אותה נשמה מוכנה לצאת מן הקליפה ולבחור בטוב. הכל מתוכנן בדיוק שמיימי, בהשגחה פרטית מופלאה.

דור דעה
נחזור אל ענייני הפרשה. אנו מלווים בפרשות האלה את דור המדבר במסעותיו. דור המדבר נקרא דור דעה. מנהיגם, משה רבנו, עומד כנגד ספירת הדעת. חז"ל אמרו, "דעת קנית, מה חסרת, דעת חסרת, מה קנית". מה הענין החשוב של הדעת בחיים שלנו. ידוע בקבלה שדעת פרושה חיבור. לומדים זאת מהפסוק,"וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן" (בראשית ד' א'). כל התכלית של התורה והמצוות היא להביא אותנו לדבקות עם הבורא, לחיבור עם השורש הרוחני שלנו. כשאדם הוא בעל מחשבה ואמונה בהירה, כשהדעת שלו שלמה, אז הוא יכול להיות דבוק בבורא.
בפרשה כתובים שני חטאים שחטאו דור המדבר, אלה הם שניים מתוך סדרה של ניסיונות של אותו דור, המתוארים בחומש 'במדבר'. אולם אלה אינם חטאים פשוטים, כפי שנראה. לא על חטאים במעשה מדובר, אלא על חטאים במחשבה, בשורש הדברים, במקום הגבוה של הדעת השלמה. למה נתנסו בני אותו דור דוקא בסוג זה של חטאים? אולי זה כמו חולה, שלאחר המחלה הוא יוצא מחוסן יותר. כך גם דור דעה, בהנהגת המנהיג ששורשו בספירת הדעת, היו צריכים להתחסן נגד פגמי הדעות הזרות, על מנת להגיע לדעת חזקה ואמונה שלמה בבורא, לסלול את הדרך אל ארץ ישראל ואת הדרך האישית של כל אחד מאיתנו.

ב' חטאים
כדי לרדת לעומקו של ענין, צריך להבין את השורש של ב' החטאים המתוארים בפרשה. אמרנו שכל הניסיון היה בדעת ודעת זה חיבור במקום גבוה ביותר. אומר ה"נתיבות שלום" על חטאים אלה, "...הם מנתקים ומרחיקים יהודי מהקב"ה... שזה ענין חטאי דור המדבר שהיו פגמים ביסודות הכלל ישראל... ועל כן הם חטאים כה חמורים ונענשו עליהם בעונשים קשים ביותר" (נ"ש בהעלותך). עונשים חמורים, על פי העיקרון שככל שהפגם נוגע יותר גבוה בשורש, כך הקלקול והתוצאה חמורים יותר. אם אתה פוגע בקומה העשירית של הבנין, הבנין עוד יכול לעמוד. אבל אם ח"ו פגעת ביסודות, כל הבנין מתמוטט.
החטא הראשון שמתואר בפרשה הוא חטא המתאוננים, "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'". אומר הרמב"ן, "כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו". במילים אחרות, חלשה דעתם! המתאוננים חוו את הנסיעה הראשונה אל תוך המדבר ונתערערה אמונתם בהשגחה העליונה. זהו פגם בבחינת יסוד האמונה, פגם בדעת השלמה והדבקות.
החטא השני הוא חטא המתאווים, "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ". הקב"ה האכיל את אותו הדור לחם של מלאכים, כמו שכתוב, "לֶחֶם אַבִּירִים, אָכַל אִישׁ" (תהילים ע"ח כ"ה), והם"הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה". אחד מיסודות היהדות היא הקדושה ונאמר, "קדש עצמך במותר לך" (מסכת יבמות). ידוע שהאכילה המותרת גם היא צריכה מידה, שאם לא, היא מביאה עימה התעוררות של תאוות. אחת הסגולות של המן היתה, שלא נתעוררו ממנו כל תאוות. המן היה במידה מדויקת והיה נספג בגוף בצורה פלאית כך שאפילו לא היו צריכים להתפנות לאחר האכילה. לכן הוא נקרא לחם אבירים, לחם שנבלע באיברים. 
לכן, אומרים המפרשים, "הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה", פרושו שהתאוו שתהיינה להם תאוות. שוב, הם לא עשו עבירה במעשה, הם לא ביקשו בשר לא כשר. אלא שהם רצו את הבשר על מנת לעורר בקרבם את התאוות הישנות. כפי שכתוב, "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו--אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ". משה הבין שהם אינם בוכים על הבשר, אלא על עסקי משפחות, על עריות שנאסרו עליהם. לכן, אומר ה"נתיבות שלום", "הפגם היה בדעות, שהוא סתירה ליעודו של עם ישראל. היעוד של גוי קדוש ואנשי קודש תהיון לי, אשר כח הקדושה הוא יסוד של כלל ישראל ושורש דבקותו בהשם" (נ"ש בהעלותך). כתוב בזוהר הקדוש שכל המצוות הן תרי"ג עיטין (עצות) למצות, "וּבוֹ תִדְבָּק" (דברים י' כ'), כי תכלית כל התורה והמצוות היא הדבקות בבורא עולם, כאמור. הפרשה באה לתת לנו כלי חזק מאוד להתמודדות עם פגם הדבקות, עם פגם הדעות המקולקלות, בכל מסעות חיינו וזה סוד החיבור שבמנורה.

מנורה של אחדות
תורת הקבלה מלמדת אותנו שהעולמות כולם הן בצורת חותם ונחתם, כל מה שיש בעולם אחד, ישנו גם בעולמות האחרים. אומר הרב שיינברגר שליט"א, יש מנורה בעולם העליון ויש מנורה בעולם התחתון. העולם העליון, עולם האצילות, מושלם ומאיר. בעולם אצילות אין הכר בין אור למסך, בין אור לכלי - הכל אור, הכל עדיין באחדות גמורה. זה מרכז האור שמאיר לכל האורות שבכל העולמות. הענין הוא שיש רקיע שמפריד בין עולם לעולם, בין שמים וארץ, כך שלא רואים את המנורה שלמעלה. לכן הקב"ה אמר שצריך לעשות למטה מנורה שתהיה בדמותה של המנורה למעלה. כמו שהמנורה מאירה למעלה, היא צריכה להאיר למטה. אבל יש הרבה הסתרות, הרבה קשיים. זה שכתוב, "מִקְשָׁה הִוא", לשון קושי. כדי לגלות את האור צריך עבודה קשה. אדם יכול להתגבר על כל מסך, על כל חושך, אם הוא מבין שהשורש של כולם זה בעולם אצילות, השורש של כל דבר הוא האור. בשביל זה צריך הרבה יגיעה, להתגבר על ההסתרות. בכל התגברות מגלים עוד חלק מהמנורה, עד לגילוי השלם. בכל דבר, בכל יום, צריך להתגבר על כל הפירודים עד שזה הכל נהיה אחד, מקשה אחת. זה מה שצריך לכוון ולהשתדל לעשות במעשה המנורה האישי שלנו.

הרמזים שבמנורה
המנורה היא מעשה כה שלם שהיא עומדת כנגד התורה כולה, ונראה זאת בדרך רמז. המנורה היתה עשויה שבעה קנים, תשעה פרחים, אחד עשר כפתורים ועשרים ושנים גביעים, כמתואר בפירוט בספר שמות. יש כאן רמז מופלא על טבעה הרוחני של המנורה. המספרים הללו מרמזים על הפסוקים הראשונים של חמשת חומשי תורה. בפסוק הראשון של ספר בראשית יש שבע מילים, כנגד שבעת הקנים. בפסוק הראשון בספר שמות יש אחת עשרה מילים, כנגד אחד עשר כפתורים. בפסוק הראשון של ספר ויקרא ישנן תשע מילים, כנגד תשעת הפרחים. בפסוק הראשון של ספר דברים יש עשרים ושתים מילים כנגד עשרים ושנים גביעים. לבסוף, בפסוק הראשון של ספר במדבר יש שבע עשרה מילים כנגד שבעה עשרה טפחים של גובה המנורה. רמוז בכך שהמנורה מאירה באור של כל התורה כולה ממש.
בנוסף, חלקי המנורה (שבע קנים, אחד עשר כפתורים, תשעה פרחים ועשרים ושנים גביעים) עולה ארבעים ותשע, כמניין הימים שהלכו בני ישראל מיציאתם ממצרים עד לקבלת התורה בהר סיני. האריז"ל מגלה לנו, שההליכה הזאת היא ההליכה אל המנורה. קבלת התורה זה קבלת המנורה שמאירה לכל אחד מעם ישראל.

המנורה - קומה שלמה
אחד הפסוקים החשובים בפרשה הוא, "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל". הסברנו כבר בפרשה הקודמת שהמילה,"קוּמָה", זה לא מלשון לקום, אלה מלשון קומה, קומה שלמה, השגה של מדרגה רוחנית שלמה. כשאדם קונה קומה רוחנית, זאת אומרת שהוא השיג את שלושת החלקים, ראש, תוך, סוף. הוא עכשיו בעל קומה שלמה. הסוד של העניין מתגלה במעשה המנורה, זהו המראה של קומה רוחנית שלמה. חלקי המנורה הם חלקים מהמבנה של קומה רוחנית.

חיבורו של עם ישראל
כמו המנורה, גם עם ישראל צריך להגיע ביחד לבנין של קומה שלמה. הרב שיינברגר שליט"א מסביר, עם ישראל זה נשמה אחת עם חלקים וניצוצות. צריך לקחת ולחבר את החלקים למקשה אחת, קומה רוחנית שלמה בצורת המנורה. המנורה אינה חלקים המרכיבים דבר שלם, אלא היא דבר שלם אשר יש בו חלקים ופרטים. 
בהליכתם במדבר זכו עם ישראל לגלות את כל חלקי המנורה, שזה ארבעים ותשעה חלקים, כאמור, כמניין הימים שהלכו עד מתן תורה. הם גילו את הקומה הרוחנית השלמה - "פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר--מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ה' ד'). פנים בפנים זו המדרגה הכי גבוהה מתוך ארבע מדרגות של חיבור רוחני. בהר סיני, עם ישראל עמדו באותה קומה עם השם. פניהם כפני המנורה שלמעלה. אלא שזה היה רק לאותה שעה ותפקידנו הוא לגלות את זה שוב.

המנורה לכל הדורות
אין העדר ברוחני. מה שהיה פעם אחת, קיים לנצח. כפי שלמדנו בחג השבועות, אדם צריך בכל יום לעמוד על הר סיני. המנורה שהאירה, זה לדורות. הפרשה הקודמת הסתיימה בקורבנות הנשיאים בימי חנוכת המשכן. רש"י אומר, "כשראה אהרון חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות. מעשה המורה לדורות".
במדרש רבה נאמר, "הקורבנות, כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגין, אבל הנרות לעולם קיימין". עדיין קשה להבין, והלא בזמן שבית המקדש אינו קיים ואין הקורבנות נוהגים הן גם המנורה אינה קיימת?
על זה אומר הרמב"ן שכאן הבטיח השם ית' לאהרון הכהן, שעל ידי בניו החשמונאים יתרחשו ניסים ונפלאות בחנוכה שניה, כאשר ידליקו את המנורה שמונה ימים בפך שמן של יום אחד, ותישאר לדורות המצוה של הדלקת נרות החנוכה, שנוהגים אפילו בזמן שבית המקדש אינו קיים. לנרות הללו נתכוון המדרש באומרו,"אבל הנרות לעולם קיימין".
הרב שיינברגר שליט"א מוסיף כי זה לגבי חנוכה, אבל איפה יש לנו מנורה יום יום? התורה היא נצחית בכל יום. המנורה שהאיר אהרון הכהן במדבר, ממשיכה להאיר לנו יום יום, זה לא נפסק, זה לא ייתכן שמעשה נשגב של אהרון, הכהן הגדול שבכל הדורות, יהיה רק לזמנו או רק לחנוכה פעם בשנה. זה מאיר באופן תמידי, אבל זה נעלם. אהרון הכהן מאיר פה בארץ את המנורה של מעלה ועלינו רק להתחבר עם המעשה, ברוחני.

סדר בעולם
הרב שיינברגר שליט"א אומר, יש הרבה פרטים בעולם וכאשר הדברים לא מסודרים, הכל נראה מכוער, הכל נראה לא בסדר. איפה שלא פונים הכל נראה שלא כהלכה. אבל כאשר הדברים מסתדרים וכל דבר משתלב במקום הנכון שלו, רואים כמה הוא יפה וכמה הוא נפלא.
ככה גם בני אדם. כל אחד יש לו את האופי המיוחד שלו. כאשר מוצאים את השילוב שלו במקום הנכון בחברה, אז אפילו אחד שלא היה ממנו שום תועלת, איפה שהוא היה, היה רק בעיות, אז רואים כמה שהוא מוכשר, איזה נפלאות האדם הזה עושה. למעשה, כל מה שיש בעולם שהוא לא יפה, זה רק בגלל שהשילוב לא נכון. הכל יכול להיות ממש נפלא ויפה, השאלה היא רק איפה מקומו של כל דבר. כשהוא במקום הנכון אז הוא נפלא.
פה נמצא סוד הבריאה. כל הפירודים, המחלוקות והמפלגות זה כשאין שילוב נכון. במנורה אנו רואים איך כל הפרטים שבבריאה משתלבים נכון למקשה אחת, כל אחד יודע את מקומו ואת הקשר שלו לפניו ואחריו, את הקשר שלו לכל המערכת.

סדר פנימי
תכלית מעשה המנורה זה ללקט את כל החלקים של הבריאה. צריך ללקט את כל נשמות עם ישראל, להאיר אותן ביחד, באופן מדויק, אל מול פני המנורה העליונה שבעולם אצילות. הכהן הגדול שניגש לעשות מלאכה זאת היה צריך ריכוז גדול כדי לאחד את כל החלקים, כדי שבלב שלו עצמו לא יהיה פירוד. בלב של כל אדם יש מנורה. זה משל, איך שהמח של האדם זה המנורה שתאיר את הלב כמו שהמנורה של מעלה מאירה למנורה של מטה. אם יש בראש את התודעה של קדושת המנורה של מעלה, אז גם כל הדברים של הלב מוארים בהתאם. מה שמחזיר אותנו לענין הפגמים שעשו דור המדבר בבחינת הדעת העליונה. כל אחד מאתנו צריך לשאוף אל הדעת השלמה, אל החיבור השלם. אצל כל אדם צריך להיות איחוד של כל החלקים, כי אם אצלו יש פירוד בין חלק וחלק זה פוגם בפעולה של המנורה כולה.
בכל פעם האדם שמדליק את המנורה, עושה את מעשה המנורה. הוא לא צריך את אותה מיומנות שהיתה לבצלאל ולמשה רבנו, כי יש לו את ההשראה מהמנורה הקיימת. הוא רק צריך להתחבר אליה והוא יכול לעשות מנורה שלמה שכוללת את כל מעשה הבריאה, במיוחד את כל נשמות כלל ישראל. הוא מגלה את המאור שבה, וכתוב שהמאור שבה מחזירו למוטב. למעשה, יש כאן שלוש מנורות: המנורה שלמעלה בשמיים, המנורה שעומדת במקדש ובמשכן, והמנורה של האדם עצמו שעושה את העבודה במנורה.

העבודה שלנו
בפרשה מדובר על החצוצרות, "עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף--מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם". חצוצרות זה מלשון צורות, הן נותנות צורה לדברים. ידוע מהמגיד ממזריט'ש, שחצוצרות זה חצאי צורות. כל יהודי זה כאילו חצי צורה וצריך לחבר אותו לחצי השני של הצורה, למצוא את ההשלמה שלו עם עוד אחד. אנו קוראים בפרשה שעם ישראל חונה כעם, כגוף אחד, כאיש אחד, וכן גם בנסיעה. עם ישראל אין לו תנועה, אם אין בו צורה אחת מסודרת. כמו מכונית שיכולה לנסוע רק כאשר כל החלקים מחוברים זה לזה. בשפת הקבלה, תנועה מדברת על גילוי של אור חכמה.
צריך להתחיל מהסדר הפנימי, להאיר את המנורה בפנים, למצוא את המקום של כל פרט ולגלות את היופי שבו. צריך להגיע לאהבת הזולת, להתחבר עם השני והשלישי והרביעי, עד שכלל ישראל יהיו מחוברים באהבה ואחדות גדולה. צריך להתחיל ככה, בין שני חברים, ולתת לזה לגדול, להתפשט, ולהאיר את כל העולם. זה המסר האמיתי של המנורה וזה הכלל הגדול של התורה, "ואהבת לרעך כמוך". תכיר בחלק שלך ותכיר בחלקם של אחרים, תכבד ותוקיר אותם על חלקם המיוחד ובכך ב"ה נזכה לתקן את כל הפגמים, לזכות בדעת שלמה ולראות את האור הגדול מתגלה

http://www.mudaut.co.il/news/weekly.asp?Weekly_ID=1093