ביקורת: "עוף על עצמך" – הקומדיה הראשונה של ניל סיימון שוב מהווה תחליף למזגן בימי החום המעיקים – בית צבי

מאת חיים נוי

"עוף על עצמך" היא הקומדיה הראשונה שכתב המחזאי האמריקני הנודע ניל סיימון והיא בהחלט מהווה תחליף מזגן צונן לימות החום המעיקים על במת בית צבי ברמת גן.

סיימון, מחזאי עתיר קומדיות מוצלחות וגורף פרסי תיאטרון סדרתי, העלה את הקומדיה לראשונה ב-1961 על בימות ברודווי ושנה לאחר מכן היא עלתה בווסט אנד הלונדוני עם מייקל קרופורד . ב-1963 הופק המחזה לסרט קולנוע עם פרנק סינטרה ומאז ממשיכה הקומדיה לרוץ ברחבי תבל.

ההפקה החדשה בבית צבי היא משב רוח מרענן , מצחיקה וקולחת. אין מדובר במחזה הזוי או מטורף, שכבר ראינו כמותם ואין המדובר בקומדיית מצבים פרועה. זו קומדיה שנונה שנועדה אמנם רק להצחיק ולבדר, אבל במינון נעים ובתצורה סולידית ומענגת.

להציג קומדיה היא לפעמים מטלה כבדה יותר מדרמה כבדה והיכולת של השחקנים לעמוד במטלות הקשות שהיא מציבה בפניהם, היא הקובעת את הצלחת ההפקה.

הבמאית אלינור אגם בן-דוד הצליחה להפיק מחזה חינני בזכות השחקנים המוכשרים ובהחלט מביאה לקהל את בשורת הקיץ עם קומדיה שנועדה להקל עלינו קצת מטרדות היום-יום.

העלילה עוסקת במר בייקר , המנהל מפעל לייצור פירות מפלסטיק והמעסיק את שני בניו. אחד מהם הוא רווק והולל מבוקש והשני – חנון רציני וקר מזג. אבל, למחרת יום הולדתו ה-21, מחליט באדי בייקר לשנות את חייו. הוא עוזב את בית הוריו המגוננים, משאיר מכתב לאביו, שהוא גם הבוס שלו במפעל המשפחתי ונוחת בדירת הרווקים הנוצצת של אלן, אחיו ההולל.
אלן מלמד את אחיו הצעיר את סודות הגבריות, אבל הוא לא מתאר לעצמו שתוך זמן קצר האח התמים ילמד ליהנות מהחיים, לזגזג בין בחורות, ובקיצור- לעוף על עצמו עד כדי כך שהוא אפילו מאיים לעלות על חונכו.

העלילה עוברת ביעף בין האירועים ובין הבחורות השונות ולבסוף כמובן מתרפקת על שלום הבית הנצחי וההפי אנד , הבלתי נמנע.

לורין מוסרי מגלמת את פגי, הבחורה מהקומה העליונה, שמבלה עם אלן, אך חיש מהר מנסה כוחה עם אחיו שמוצג לפניה כמפיק סרטים בכיר ומבחינתה , כל הדרכים והמיטות כשרות להשיג את מטרותיה. לורין היא מצחיקנית ושחקנית נהדרת, מתמודדת בהצלחה גם עם נעלי עקב גבוהים וגם עם בגדים לוחצים מידי, היא זורמת ושוטפת עם העלילה ונראה שהיא יודעת לשחות  עם הרצף הפרוע, כהלכה ובטוב טעם. לורין היא שחקנית מצוינת.

טלי ברוניצקי גונבת לפרקים את ההצגה בתפקיד הגברת בייקר, האימא של שני הפוחזים. טלי מפגינה כישרון קומי משובח ומשחקה הוא כליל השלמות והיא מוצלחת ביותר.

הילית דייטש היא דבי הכלה הנצחית של אלן והיא מגישה משחק רווי רגש ויכולת תיאטרלית יפה מאוד. הילית היא שחקנית מצטיינת וטובה מאוד.

עומר קרן כבאדי מפגין יכולת מרשימה מהמעבר כבחור חנון לגברבר הולל. שטף משחקו וגינוניו הם מוצלחים והוא שחקן נפלא ונהדר.

ישראל גולדרט מגלם את מר בייקר, אבי המשפחה. משחקו בולט לטובה דווקא בקטעים שאינו מדבר, רק ניצב בפתח הדלת ופניו הקפואות מבטאות הכול. גולדרט הוא בעל כישרון קומי מובהק , ואולי לכן זה מצחיק יותר כשהוא מגלם את דמות האבא של שני הבנים שנראים כבני גילו, ואכן כך הם בהחלט.

אביתר אברהם הוא אלן ומשחקו מדוד, לפעמים מתון מידי, אך הוא בהחלט מספק את הסחורה ומשחקו ללא דופי, אם כי ניתן לשיפור.

הנוסח העברי של אבי קורן הוא מוצלח, עכשווי וברור. התפאורה של אדם קלר היא פרקטית ויפה. התלבושות של מרין וולה הן נאות ובמיוחד הנעלים של השחקניות והשמלות שלהן ומקטורן האימים של באדי .התאורה של אורי רובינשטיין היא מוצלחת . המוזיקה של ליאור רונן היא נהדרת.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.