פתיחה

בעיקרה עוסקת הפרשה בעניין המבול. החל מהתנהגות דור המבול, בניית התיבה, כניסת נח ובניו אל התיבה, המבול עצמו, אות הברית – הקשת בענן וכלה בעולם שאחרי המבול. לאחר מכן מסופר על התולדות של נח. המשך הפרשה מתאר את דור הפלגה וסיפור מגדל בבל. הפרשה מסיימת בתולדות של שם במשך עשרה דורות עד לאברהם אבינו.  
במאמר נשתדל לגעת במספר נושאים, מספר סמלים המופיעים בפרשה ושופכים אור על העבודה הרוחנית שלנו השבוע ובכלל. מה הייתה המציאות של תיבת נח ואיך היא קשורה לתיקון המציאות שלנו? מה פשר הצהר שעשה נח בתיבה? והסמל הנצחי של הקשת בענן, אלו סודות מתגלים כאן?

מציאות טרום מבול

ננסה לתאר לרגע את המציאות של תקופת טרום המבול. תארו לעצמכם שהיום יקום אדם מסוים וביום בהיר אחד באמצע הפארק הלאומי שלנו יתחיל לבנות תיבה גדולה. היום היא בטח תהיה אלקטרונית, היי-טקית עם כל השכלולים והצפצופים. למעשה, תארו לכם שהוא קודם נוטע יער שלם של ארזים מיוחדים לבניית התיבה ועושה מזה עניין גדול, ממש כפי שעשה נח. כשיבואו הסקרנים והעיתונאים וישאלו אותו מה מעשיו, הוא ישיב כי בורא עולם נגלה אליו ואמר לו כי מעשי האדם כל כך מקולקלים שהוא רואה לנכון להביא מבול גדול על הארץ ולשים קץ לכל חי. אתם יכולים לתאר לכם את מידת הגיחוך שמעשים כאלו יעוררו.
עם נח המציאות הייתה קצת שונה. במשך 120 שנה עסק נח בבניית התיבה. בני דורו של נח היו עצומים, גם במידותיהם הפיזיות וגם בידע הרוחני שלהם. מסופר שהם ידעו להשביע מלאכים שיעשו רצונם. שלא כמו רבים בדור הזה, הם כן הכירו בבורא אבל התריסו כנגדו, שאינם זקוקים לו. כשראו את נח נוטע ארזים, מגדל אותם, כורת, חותך ומתחיל לבנות תיבה, הם לעגו לו והתגאו שאינם מפחדים כלל משום מבול. הם טענו שאם יהיה מבול הם ישביעו את המלאכים של המים שיעצרו את הגשם, שאם יתחילו מי התהום להציף את העולם הם יעמדו ברגליהם הענקיות ויסתמו את פי התהום.
מי היום היה מאמין שברגע אחד כל המציאות יכולה להשתנות, מי היום באמת תופס את המציאות של הרס האנושות להבדיל ע"י פצצות אטום ח"ו? רובנו כל-כך טרודים בבעיות הפרנסה, גידול הילדים, הבילויים, הקריירה, התחביבים, והרצונות האינסופיים שמציפים אותנו בכל יום מחדש, כך שאין לנו זמן באמת להתבונן באיום התלוי מעל לראשנו, והרי עצירה והתבוננות פנימית זה סוד השינוי האמיתי.

ההשחתה של דור המבול

דור המבול השחיתו דרכם, "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ, לִפְנֵי הָאֱלֹקִים; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ". ישנם מדרשים רבים המתארים את התנהגותם הפושעת של אנשי המבול. למשל, אם אדם רצה לקחת אישה, היה חייב להביא אותה לראש העיר שלו שישכב איתה תחילה. מסופר שלכל איש היו שתי נשים, אחת שהייתה יולדת וגופה מתבלה, היא היתה צריכה להיות סגורה בבית, ואחת שהייתה שותה שיקוי שמונע הריון ואיתה היה מסתובב בציבור. לאחר שהזהיר אותם נח על בא המבול, החליטו לא להביא יותר תולדות וכשהיו באים על נשותיהם היו משחיתים מקור זרעם על הארץ, כדי שלא להוליד זרע בני אדם. משכב בהמה היה גם כן דבר מקובל. כך התקלקל הטבע כולו, התחילו לבא מין שלא על מינו, והארץ התמלאה בחיות מוזרות. 
עם זאת, הספרים הקדושים אומרים, שהדור ההוא נענשו בעיקר על הגזל, שהיו גוזלים וחומסים את הכל,"וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי--כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם". הרב שיינברגר שליט"א מסביר פסוק זה, כי אחת הבעיות הגדולות של הדור מפורשת במילה "מפניהם". זה לא שהם לא ידעו שמעשיהם מקולקלים, אלא שכל אחד רק ראה את המעשים המקולקלים בפניהם של הסובבים אותו, ואף אחד מהם לא הצליח לראות את חומרת מעשיו עצמו. למרות כל התראותיו של נח שהפציר בהם כי יחזרו ממעשיהם המקולקלים ויעשו תשובה, לא שעו לו. קשה לו לאדם לוותר על תאוותיו יותר מכל. הרצון לקבל לעצמו יכול לעוור כל אחד עד שלא יראה את המציאות כלל.

המבול בדורנו

אומרים לנו המקובלים שגם היום יש מבול בעולם. זה לא מבול של מים ובלי דעת אמיתית אי אפשר לאבחן את המבול הזה. זהו מבול של טומאה וחושך. מבול מלשון בלבול. הדעת של אנשים כל כך מבולבלת עד שלא יודעים יותר מה טוב, מה רע, רק מנסים לשרוד, לחיות את הרגע. מי בדרך של עבודה רוחנית, ומי בדרך של טשטוש החושים על ידי מציאות חיצונית רועשת להחריד. זהו מבול של הסחת הדעת מבורא עולם, ממקור הטוב האינסופי, הסחת דעת מדרך האמת, מקולה של הנשמה. 
כל בר דעת מבין שאסור להמשיך ככה ולחכות ח"ו, שתינתן שוב רשות למידת הדין לפעול בעולם, כמו בימי המבול. אמרו חז"ל שאמנם ישנה הבטחה שלא יהיה עוד מבול, אבל מדובר על מבול של מים, ויכול הקב"ה גם לעשות מבול של אש ח"ו. ננסה להבין ביחד מה כל אחד מאתנו וכולנו ביחד יכולים לעשות כדי להינצל מהמבול הנורא הזה.

עולם של תיקון

הסיפור של דור המבול הוא מעבר מעולם של חורבן לעולם של תיקון. נח הביא שלושה בנים, שם, חם ויפת. ידוע לנו מפרוש הסולם לספר הזוהר, כי כל הסיפורים של התורה עוסקים בעשר הספירות. כשמדובר על מבנה של שלושה מדובר על ג' קוין של התפשטות האור - ימין, שמאל ואמצע - חסד, גבורה ותפארת - אברהם, יצחק ויעקב. כך גם שלושת הבנים של נח, שם- קו ימין, חם- קו שמאל, יפת- מיפה בין זה לזה, קו אמצעי. לפני כן התולדות שהיו בעשרה דורות ראשונים יצאו משני קוים, קין והבל, והעולם לא הצליח להתקיים מפני שהניגודים טבעם להילחם ולהתיש זה את זה.
נח יוצר תשתית לעולם חדש, עולם עם קו אמצעי, הכוח שעושה שלום בין הימין והשמאל. על שלושה דברים העולם עומד וקיים – זה ג' קוין. רמז לכך יש במילה 'מבול', בגימטרייה 78, שלוש הוויות, שזה הג' קוין (שם השם = 26, כפול 3 = 78). דור המבול ע"י החטאים שלהם קלקלו את תשתית העולם. נח בונה עולם חדש עם נשמות חדשות, עולם שמיוסד על ג' קוין. הרב שיינברגר שליט"א מסביר שבעייני הצדיקים כל חורבן והרס בהווה נועד כדי לגלות אור גדול יותר.

מציאות התיבה – אחרית הימים

הנביא ישעיהו מדבר על אחרית הימים, על הימים שאחרי ביאת משיח, "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן; וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן; וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי, גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא-יָרֵעוּ וְלֹא-יַשְׁחִיתוּ, בְּכָל-הַר קָדְשִׁי: כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א). 
אמרו חז"ל שאם היינו מחשבים את מספר וגודל כל בעלי החיים שנכנסו לתיבה, בהתאם למידות שלה שכתובות בתורה, היינו מוצאים שהיה צריך לפחות עוד חמש תיבות בשביל שהדבר יהיה אפשרי. מציאות התיבה הייתה מציאות של מעל לטבע, שלוש קומות, לא מוארות במיוחד, עם חלון אחד קטן ועם המון בעלי חיים בעלי דרישות תזונה ספציפיות - זה אוכל בשתיים בלילה, זה אוהב זרעונים וזה אוהב את הסנדביץ' שלו ככה, וזה את התה שלו פושר... ובנוסף כמויות של זבל, קומה שלמה רק לזבל. מציאות לא פשוטה. מציאות ניסית, שהתאפשרה בזכות מעשיו של נח.
אומר הרב שיינברגר שליט"א, כשיושבים באוטובוס 20 דקות ויש דוחק, כמה צעקות ועצבים יש. נח ובניו היו בדוחק הזה שנה שלמה, עם חיות וריח, ובכל זאת לא היה חסר אויר לאף אחד. מציאות ניסית של, "עומדים צפופים ומשתחווים ברווחים" (מסכת אבות). לא המקום המצומצם לפי המטרים זה מקומו של אדם. יש כאלה שיש להם חדר אחד צר ומסתדרים, ויש כאלה עם 10 חדרים ולא מסוגלים לחיות. הכל תלוי במודעות.
מסביר הרב שיינברגר שליט"א, נח יצר דגם של קיום נכון. תנאי חיים נכונים לקיום חיי חברה טובים. הוא הגיע למציאות שעליה דיבר הנביא, "וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ" (שם). נח הצדיק דאג לדגם של עולם שלם בתיבה, משפיע לכל הבריות, חיות, בהמות, ושרצים. בתיבה היה שלום בין ניגודים. למדו שכולם, אפילו השונאים, יכולים לחיות ביחד. בתפיסה שלנו אי אפשר להשיג איך יכלו כל ברואי העולם להיות שם. גם רוחות, שדים ומזיקים היו שם. כתוב במדרש שהיו נחשים על הרצפה, נח היה דורך עליהם ואף נחש לא הכישו. איך זה אפשרי? רק במציאות של אחרית הימים, במילא אריה לא צריך בשר, "וְאַרְיֵה, כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן" (שם), והנחש אינו מכיש, "וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק, עַל-חֻר פָּתֶן" (שם).

הסוד של נח

כתוב בגמרא, "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (מסכת תרומות). מי שעסוק רק בהשפעה, הצדיק, אז כל מה ומי שנמצא בעולם יהיה בעזרו. צריך ללמוד מנח איך להשפיע לכולם, איך להשוות צורה עם הבורא, מה הוא טוב ומיטיב גם אתה תהיה טוב ומיטיב, בסוד הדבקות ע"י שיווי הצורה במעשים. אחרי המבול כתוב, "וַיִּשָּׁאֶר אַךְ-נֹחַ". רש"י מפרש, "גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות". נח מיעט מעצמו, מהדם שלו, מהבשר שלו במסירות נפש למען הזולת, לעשות את רצון השם. 
"בעל הסולם" אומר, כך היא המציאות של הדור האחרון. כל אחד צריך להבין שהטוב שלו תלוי בטוב של השני. התיקון הוא שיהיה אפשר לחיות ביחד, אפילו אלה שמהטבע שלהם רוצים לאכול אחד את השני. מלחמה זאת לא דרך ישראל, אנחנו לא עם של שנאה, מלחמות וכח הזרוע. הכח שלנו זה כוחה של אחדות אמיתית, של אהבה בלב. רק היפוך הרצון האגואיסטי שלנו לחיים אמיתיים של השפעה ונתינה יכול ליצור מציאות חדשה. רק כשהמטרה של החיים היא רוחנית, החיים יכולים להיות טובים, חיים שכולם מחפשים את הטוב של השני. כל מה שקורה היום בעולם, כל הייסורים, זה בגלל שאנחנו לא משכילים להגיע לדרך החיים הנכונה מתוך התעוררות פנימית. לכן אנחנו מובלים לשם בדרך ייסורים. בכל מקרה כולנו נגיע לתכלית, או בדרך של תורה או בדרך של ייסורים ח"ו. "בעל הסולם" אומר שקיימת אפשרות שהעולם יחרב במלחמת עולם שלישית והמעטים שיוותרו יבינו שאין ברירה וצריך לחיות על פי הדרך של 'ואהבת לרעך כמוך'. למה לחכות לתסריט נורא שכזה? אפשר לקום ולעשות מעשים ולחולל שינוי ע"י הליכה בדרך הנכונה כבר היום.

נח צדיק בדורותיו

נחזור לנח, נח נצטווה לעשות צהר לתיבה. רש"י מפרש יש אומרים צהר זה חלון, ויש אומרים צהר זאת אבן טובה שהייתה מאירה את התיבה. יש המון רמזים במילה צהר. צריך להבין שהדעות על אישיותו של נח חלוקות בין המפרשים, יש לשבח ויש לגנאי. חלק אומרים שהיה צדיק יחסית לדורו – בדורותיו. ויש אומרים שאם היה בדורו של אברהם היה אפילו יותר צדיק כי היה לו ממי ללמוד.
מסביר הרב שיינברגר שליט"א, בנוגע לצהר, חז"ל שאלו מתי אדם יכול לראות בפורענות הבאה על הרשעים? כתוב שאברהם אבינו ראה את החורבן בסדום, לעומת זאת, אשת לוט הסתובבה אחורה ונהפכה לנציב מלח. מי שניצול מפורענות והוא מושלם, ללא פגם, הוא יכול להסתכל. מי שניצול ויש בו פגם לא יכול להסתכל. לכן מי שאומר שצהר זה חלון אומר שנח היה צדיק מושלם והיה יכול להסתכל על פורענות של אחרים. אבל זה שאומר לגנאי, שנח לא היה מושלם, אלא הקב"ה הציל אותו כדי שיהיה קיום לדור הבא, ורק ביחס לאחרים הוא היה טוב, בדורותיו, אומר שהיה אסור לו להסתכל בפורענות ולכן צהר זו אבן יקרה. אם כך, לימוד ראשון מהצהר צריך לבא עם התבוננות של כל אחד על מדרגתו הוא, לפני שהוא מפנה את מבטו על האנשים הסובבים אותו. התבוננות כזאת יכולה להיות מנוע לשינוי המיוחל.

רמזים על צהר

צהר זה אותיות רצה, וזה מרמז על הרצון של האדם. רצון האדם שכאמור, צריך להתבטל על מנת להגיע לדבקות עם רצון הבורא. רצון הבורא, הנקרא רצון הרצונות, רעוא דרעוין, מידת הרחמים הגמורה מתגלה בעיתים מיוחדות. כמו בשבת, דוקא בשעת מנחה, שעת הדין, מתגלה רצון הרצונות. זה מה שנח היה צריך בזמן המבול, גילוי של הרחמים הכי גבוהים דוקא בעת הדין בעולם. 
אומר ר' שלום מבעלזא זי"ע, שצהר ותיבה זה גימטרייה שבת. מסביר הרב שיינברגר שליט"א, אלה הם הכלים של שבת. שבת נקראת שבת מלכתא, בחינת ספירת מלכות. יוצא ששבת זה המקום הכי נמוך לספירות של כל השבוע. אבל שבת זה גם הכתר, לכן אומרים בתפילת מוסף 'כתר', זה התגלות הכתר, רצון הרצונות. 
ברוחני יש יחס הפוך בין אורות וכלים. הכלי האחרון, הכי תחתון מגלה את האור הכי עליון. מצד הכלים, שבת היא מלכות, מצד האורות שבת היא כתר. לכן בשבת מתגלה הכתר. צהר ותיבה ביחד זה השבת. צהר זה האורות ותיבה בכתיב חסר זה אותיות הבת והיא בחינת מלכות, בחינת הכלי, תיבה. 
לכן כתוב מי ששומר שבת ניצול ממלחמת גוג ומגוג, מהמבול, מכל הפורעניות. אז מהו אחד הדברים שצריך לעשות כדי להציל את עולמנו? צריך להביא את האור של שבת. זה להיות בתיבה - שבת שלום. בחוץ יש מבול, בתוך התיבה שלום. כל העולם בחורבן, ושם יש שלום ושבת. מהתיבה אפשר לצאת למציאות חדשה של העולם, אל תולדות חדשות שבונות מציאות טובה יותר, אפשר לשוב ולחיות אחד עם השני. האפשרות הזאת מתגלה בכל שבוע מחדש, בשבת.

נח, מנוחה, שבת

נח זה מלשון מנוחה. עניין של שבת, יום המנוחה. אנחנו שרים בשבת, "יונה מצאה בו מנוח". יונה, הנשמה, מוצאת מנוחה. מסביר "בעל הסולם", שבת זה כמו שאדם זורק חפץ באוויר, כל עוד הכח של הזורק נמצא בחפץ אז הוא ממשיך לעלות באוויר. ברגע שנגמרת הדחיפה של כח זה, אז החפץ מתחיל לחזור למקור שממנו יצא, לחזור לשורשו. ככה זה שבת. במשך השבוע הקב"ה מרחיק אותנו מאיתו, זורק אותנו לתוך העולם הזה. עולם של להט החרב המתהפכת, עולם של שינויים ותהפוכות, עולם של עבודת התיקון. אבל כשמגיעה שבת, הקב"ה מסיר את כפו, מפסיק לדחוף אותנו החוצה, ואז כל אחד חוזר לשורשו, בלי מאמץ. שבת זה מנוחה, מתנה גדולה. המשמעות של מנוחה, זה לא רק שהגוף נח. זה גם אפשר. אבל מנוחה זה ההפך מתנועה. משמעותה הרוחנית של תנועה זה הרצונות המשתנים של האדם, החסרונות שלו. ככלל, התנועה קשה לאדם. המנוחה זה כשיש רק רצון אחד.

ישנו גם כלל ברוחניות, שכללות כל התענוגות והייסורים של האדם נקבעים לפי הדמיון לשורש הרוחני שלנו. אם הדבר נמצא בשורש שלנו אנחנו אוהבים אותו, אם הוא לא, אז הוא מאוס עלינו. הקב"ה הוא בעל המנוחה המוחלטת, העשירות, הגבורה. בגלל זה בני אדם רוצים את זה, ולהפך. אור אינסוף הוא במנוחה מוחלטת, משום שתנועה, כפי שאמרנו, מעידה על חיסרון ובאין סוף לא שייך חסרון. ברגע שמתגלה רצון שהוא לא מלא, מיד האדם עושה תנועה להשיג את המילוי שלו. עיקר התנועה היא פנימית ואדם תמיד נמצא בחיסרון. אצל כולנו יש המון רצונות שמפוזרים על כל תחומי החיים. אצל הצדיק, כל תחומי החיים התאחדו תחת כותרת אחת, תחת רצון אחד, רצון לדבקות בשם. כל מה שהוא עושה, אוכל, לומד, ישן, הכל מכוון לאותה נקודה. זה נקרא מנוחה. המנוחה היא כאשר אנו באחדות עם התכלית. 
בימות החול הכלים שלנו בפירוד, בעולם עשייה, עולם של תיקונים ובירורים. אדם צריך לעשות מאמצים גדולים לעלות לעולמות של אחדות - בריאה, אצילות. זה קורה בתפילה, בלימוד, בברכות. בשבת זה פשוט. אחרי הדלקת נרות, העולמות עולים מעצמם. העגלה דוהרת. רק צריך לא להפריע למהלך הזה שנקרא שבת. יש שלושה שלבים שעולים מדרגה לדרגה, מעילוי לעילוי, עד מנחה של שבת, עד רצון הרצונות, עד הצהר של נח. זאת המתנה - מכניסים את האדם למציאות אחרת והנשמה נטענת לשבוע שלם.

הקשת בענן – להתגבר על הקשיים

בעניין הקשת, הרב שיינברגר שליט"א מגלה לנו רמז מדהים לעבודה שלנו. "וְהָיָה, בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ, וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת, בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, מאֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר". הקשת היא אות לברית שהבורא כרת אתנו שלא להביא עוד מבול בעולם. בכל פעם שיש מצב של דין בעולם, מתגלה הקשת. ולכן אנו מברכים: "ברוך אתה השם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו". 
ה"מאור ושמש" אומר שהקשת הוא הצדיק בעצמו. הצדיק ע"י שנדבק בבורא ומקשר את כל הברואים בעולם אל בורא עולם, יכול לבטל את כל הדינים והגזירות הרעות, ויהיה זיכרון ברית לעולם. הוא מקיים העולם שלא יתמוטט ממעשי בני האדם. ידוע שבימי רבי שמעון בר יוחאי לא נראתה קשת בענן כלל, מפני שהוא פטר את הדור ממידת הדין.  
למעשה הקשת היתה צריכה להיות לכיוון העולם, אבל זה הפוך, צורתה של הקשת כלפי שמיים. להראות שהקב"ה אומר שהוא עוצר את קשתו ולא יורה על העולם את מה שהיה צריך כדי להחריב את העולם, הוא עוצר את הקשת שלו. 
אומר הרב שיינברגר שליט"א, קשת זה מלשון קושי. צריך לדעת איך לתקן את הקושי. אחד הדברים שהורסים את העולם זה היחס שלנו אל הקושי. אדם שהולך לו בקלות אז הכל בסדר. אבל אם לא הולך לו, והדברים לא מסתדרים בדיוק כפי שתכנן... הוא תכנן את היום הזה שהראשון שיפגוש יחייך לו ככה, השני ככה, השלישי יגיד לו פלאי פלאים והרביעי ממש ימחא כפיים. אבל הוא בא ואף אחד לא מתפעל, אף אחד לא מסתכל עליו, ועוד נדמה לו שאחד עשה לו פרצוף. מיד כל העולם שלו התקלקל. הוא כבר לא יכול, עצבני כל היום, והכל הולך כבר ככה עם עצבים, והוא מקלקל את הכל. 
אדם צריך ללמוד שיש דברים קשים בעולם, והקושי זה רק למראית עין. הקשת בשמיים נראית כדבר חזק ומוחשי, ובעצם זה כלום, כמעט שום דבר, אין לה שום ממשות. זה אומר לנו, תדעו שיש דברים דימיונים בעולם, הם כביכול קשים, ואם תתפסו על זה, נהיה מבול. אז תיזהרו בשעת הקושי. יש כל מיני מעברים בעולם וצריך לעבור אותם (מעבר = מר וע"ב, בתוך המר יש את החסד הגדול - שם ע"ב). לא צריך להיבהל, צריך לחיות עם כל הגוונים, פעם יש שחור, פעם לבן, פעם ירוק, פעם אדום, פעם סגול, כל מיני צבעים, את הכל צריך לעבור. זה עובר ואח"כ בא הגשם, השפע. 
ממשיך הרב שיינברגר שליט"א, מי שלא יודע את זה, אז כשמגיע הגשם, אוי ואבוי, הוא חשב שיהיה יום בהיר וישב עם חולצה דקה ופתאום בא הרוח ובלבל לו הכל. בעולם, יום גשם זה יום עצוב. במקום שישמחו על כל טיפה וטיפה ויודו לקב"ה, שזה מקור החיות, הגשם, אז יש תלונות. הכל התקלקל ואני צריך להיות תקוע בבית. אולי אנשים פשוט לא אוהבים את הבית שלהם... מוסיף הרב שליט"א בלשון בדיחות. 
נח אומר לנו שהבית זה ההצלה, לא החוץ ולא מה שאנחנו חושבים שזה טוב, זה מה שטוב, אלא להפך, להיות בבית, להיות עם המשפחה, עם החברים, ולהיות מה שיותר ביחד. חיי חברה תקינים מתחילים בבית וזה הבסיס של עולם חדש שאפשר לחיות בו.

השעור מוקדש לרפואת דנה בת רותי, איילין שילה בת מרגרט בתוך כלל חולי עמו ישראל

השעור מוקדש לעילוי נשמת הרב אברהם בן יהודה צבי זצ"ל, חנה שני בת שרה סרח ז"ל, גילה בת רחל ז"ל, שמחה בת עזיזה ז"ל ת.נ.צ.ב.ה