הקדמה
מטרתה של חכמת האמת היא למצות את העיקר מאיתנו. לאסוף את כל התכלית שיש באדם, כך שהוא יוכל לפעול ככח מדויק ולהשתמש בכל כוחות הנפש שלו בצורה שיהיו רתומים כולם לגדילה, לצמיחה, לשמחה. שיהיו רתומים כולם לתודעה אחת, לכיוון אחד, לתכלית. ננסה כאן להתמקד בתכלית של ליל הסדר, תוך כדי הבאת רמזים שונים על הפנימיות של חמשה עשר השלבים של הסדר. הכל בדרך של קיצור וחומר למחשבה, ועוד יש כמובן הרבה דברים שלא נגענו בהם כלל, מקוצר המקום והזמן. בתקווה שהדברים יהיו לתועלת.

חול וקודש
כוחות החול הם כוחות פיזור, כמו חול הים. חול מלשון פיזור, כל גרגר הולך לכיוון אחר. תורת החול נקראת בידור, הולכים להתבדר, בידור זה מלשון פיזור, להתבדר ברוח. מתבדרים ברוח, מתפזרים. זה נקרא גם "לבלות", יוצאים לבלות, מה זה לבלות? בליה. לבלות, להתבלות, להתפזר, להתבדר ברוח. תוצאה של בידור היא חולשה. תחושה של חוסר סיפוק ושל חוסר יכולת למצות את מה שאדם מרגיש שבאמת שייך אליו. באמת הוא מרגיש שיש בו משהו אמיתי וגדול וחזק ונשגב ומיוחד, מדי פעם מנצנצת לו, מציצה בין החרכים, תחושה שהחיים האלה זה משהו מיוחד, תחושה של החלק אלוק ממעל, אבל לא תמיד מרגיש שזה יוצא לפועל. למישהו לא היה כתוב בתעודה: "מוכשר מאוד אבל לא ממצה את יכולתו"?... לכולם כתוב את זה... אולי לא אמרו את זה ברצינות, או שזו סתם היתה דרך לפייס את הטמבלים. אבל כנראה יש בזה משהו. רובנו גם למדנו במוסדות השכלה שמהותם חול, פירוד. אז באמת יש תחושה של חוסר מיצוי, וזה נקרא חוסר סדר. הסדר הפנימי שגוי. יש את כל הנתונים, אבל זה לא מסודר נכון, איכשהו זה לא בא לידי מיצוי של הכוחות, איכשהו זה לא עובד נכון, איכשהו זה מתמוסס. לעומת כוחות החול, הגדירו חז"ל כוחות שנקראים כוחות קודש.

התמקדות
הקדושה נקראת תורת סדר. סדר זה אומר לרתום את כל הסוסים לעגלה שיודעת לאן היא נוסעת ואת עיקר כוחות הנפש לנתיב ברור. אנחנו שרים בקבלת שבת: "ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי..." השבת היא הערוץ (תעריצי) אל ההתמקדות. השבת מאחדת את כל ימי השבוע, שורש לכולם וכולם מתמקדים בתוכה. היא נקראת אמצע השבוע, יש שלושה ימים לפניה ושלושה ימים אחריה, זה לא סוף שבוע. השבת היא אמצע השבוע. האדם מקבל נפש רוח נשמה יתרה בשבת, וזה מתחיל משבת שבו קיבל נשמה יתרה ביום ראשון מאבד את הנשמה היתרה, ביום שני מאבד את הרוח ביום שלישי מאבד את הנפש, ביום רביעי כבר קונה נפש של שבת הבאה, חמישי – רוח, שישי – נשמה. נפש-רוח-נשמה: 3 כוחות הנפש שיש לנו (יש לנו 5 כוחות בנפש, אבל חיה-יחידה זה לא נמצא אצלנו, אין לנו יכולת, זה רק בקשר מיוחד שנקרא אורות מקיפים). באורות פנימיים, מסביר האר"י הקדוש, יש כל מיני כוונות לפי זה ודברים שצריך ללמוד ולעשות דווקא בימים האלה, לפי התוספת בתוך הנפש-רוח-נשמה שאדם מקבל. אז השבת היא "ימין ושמאל תפרוצי ואת ה' תעריצי" -ימין ושמאל תפרוצי זה לא קצת לפה קצת לשם, פעם לימין פעם לשמאל, "ימין ושמאל רק חול וחול"... אלא קו אמצעי - זה נקרא קודש.

אני ואין
אנחנו באים לליל הסדר, שזה לילה גדול, גדול. הלוואי שנזכה לבוא אליו ממש כמו תינוקות, כל מה שנלמד נשכח, נלמד עכשיו – הכל נשכח לקראת הסדר. על משה רבנו נאמר: "לומד תורה ומשכחה". כי תכלית הידיעה שלא נדע. מה זאת אומרת? שנהיה כל כך חכמים, עד שנבין שאנחנו לא יודעים כלום, ואז נהיה פשוטים ותמימים ונוכל לעשות את הדברים בלב פשוט, אבל בשביל זה צריך קודם ללמוד, אי אפשר לעקוף... זה נקרא חכמת אמת. חכמת שקר היא חכמת הפירוד. חכמה שככל שהאדם לומד אותה, יש לו יותר "אני", יותר עצמיות, הוא מרגיש יותר חכם, והוא יותר מפורד מהמציאות, יותר מנותק מהשורש. בתורת האמת זה להיפך, ככל שאדם לומד אותה, הוא מרגיש שהוא פחות, שהוא שום דבר, וככל שהוא לומד יותר הוא מרגיש שהחכמה היא נשגבת ממנו, עד שהוא מגיע לכזו מדרגה שהוא מבין "אני לא שווה שום דבר", זו כבר מדרגת חכמה אדירה.

פעולה על פי הסדר
פסח מלשון פסיחה, דילוג על מדרגות. יש סדר של מדרגות בבריאה ויש סדר של מדרגות בהתפתחות הרוחנית של האדם. סדר נכון זה אומר שכוחות הנפש משמשים את האדם כמו מכונה משומנת ושהאדם גם מרגיש את זה. אדם שפועל לא בהתאם לתכלית, כל החיים יש לו תחושה שהוא נוסע בהילוך ראשון, ניוטרל, רוורס, נכבה, מתניע שוב... זז, אבל לא ברור הכיוון. כשהכיוון מתברר, ומקבלים את ספר ההוראות - זה, גז, ברקס, קלאץ', זהו – הילוך חמישי פול-גז על אוטוסטראדה, היעד ברור, יש סדר, יש מיצוי של הכוחות באדם. ליל הסדר - עושים סדר, סדר בנפש שלנו.
שואלים יהודי מה נשמע, מה הוא עונה? הכל בסדר, כלומר מחכה לליל הסדר... למה אומרים הכל בסדר? באמת כי יהודי רואה שהכל בסדר. זו תשובה מאוד רוחנית בעצם, מאוד עמוקה. הכל בסדר, כל דבר במקומו, הכל מושגח, הכל מונח במקומו, תשובה יפה, עמוקה.

גדלות ב' - הארה גדולה
ליל הסדר זה לילה מאוד קסום ומיוחד. אנו מדברים על ליל הסדר דקדושא, לא ליל הסדר שמדברים על התכניות החדשות בקופסא המקשקשת... ליל הסדר דקדושא - אין מילים לדבר הזה. בלשון הקבלה זה נקרא גדלות ב'. גדלות ב' זה אומר: "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ" (תהילים צ"ו י"א). הפסוק שמראשי התיבות שלו יוצא צרוף שם הוי-ה של חודש ניסן. המשמעות זה עניין של פתיחה מלמעלה. בליל הסדר מושפעת מהשמים הארה של אור רוחני שנקרא גדלות ב'. כמו בקריעת ים סוף, שאמרו חז"ל כי מה שראתה שפחה על הים לא ראה הנביא יחזקאל בן בוזי בחזון המרכבה. אנחנו לא עושים כלום, פשוט יושבים ליד שולחן הסדר וכבר בקידוש על הכוס הראשונה, ביין, יורדת לאדם גדלות ב', זו הארה עצומה! אמנם לאחר ליל הסדר ההארה הזו הולכת ואז אדם הולך במדבר 49 ימים של ספירת העומר, סופר 49 מדרגות וקונה חזרה את המדרגה הזו כשהוא מגיע לשבועות, למתן תורה, אז הוא מקבל בחזרה את אותה הארה.

חמש עשרה מדרגות
מהלך הסדר הוא בחמש עשרה מדרגות: קדש ורחץ, כרפס, יחץ, מגיד, רחצה, מוציא, מצה, מרור, כורך, שולחן עורך, צפון, ברך, הלל, נרצה. כאן ננסה בעצם לבנות לנו את הסדר הפנימי הזה, כדי שיהיה לנו מוכן כשאנחנו באים לליל הסדר עצמו, שנוכל לתת משמעות פנימית למעשים החיצוניים. האדם הוא מורכבות של פנימיות וחיצוניות, יש מחשבה, דיבור ומעשה. אמרו לנו חכמי הסוד שיש קדושה בכל מרכיב בפני עצמו. למחשבה יש קדושה בפני עצמה, לדיבור יש קדושה בפני עצמו, וכמובן גם למעשה. אבל כשאנחנו עוקדים אותם יחד, אנחנו נעשים אדם שלם עם כל הכוחות: מחשבה, דיבור ומעשה. כל אחד חשוב בפני עצמו, אבל אם אנחנו יכולים לשים את המחשבה שלנו בתוך הדיבור, בתוך המעשה, אזי אנחנו טוענים את המעשים בכוחות רוחניים, כדי שתהיה להם השפעה עמוקה יותר. לכן כל כך חשובה ההכנה שלנו לסדר. ההנחה הבסיסית הראשונה היא, שאנחנו נכנסים אל הסדר על מנת לאפשר למציאות הרוחנית הזו, להארה הגדולה שמגיעה, לחולל בנו שינוי, סדר חדש, רענון של כל המערכת הפנימית והחיצונית, ואנחנו מתחילים בקדש, עליו נרחיב את הדיבור.

קדש

ה"קדש" בשבילנו הוא הצהרת כוונות. לעומת חול שהוא פירוד, אנחנו מתחילים באיסוף, קידוש, לקדש. לקדש את הרגע הזה, לייחד אותו. מה זה דבר קדוש? נבדל ומשפיע. זו ההגדרה של 'בעל הסולם' זיע"א. מה זה אומר מובדל ומשפיע? כשאנחנו באים במגע עם דבר קדוש, בין אם זה זמן קדוש, או מקום קדוש, או איש קדוש, אנחנו נמצאים במציאות שהדבר הזה הוא מובדל מחיי היומיום, הוא מיוחד, ומתוך המגע עם הדבר הזה, מתוך אינטראקציה עם הדבר הזה, אנחנו מגיעים למציאות של גדילה. משמעות הקידוש היא לקדש את המציאות של הזמן המיוחד הזה. זה אומר שאנחנו נכנסים עכשיו לתוך מציאות שיש בה משהו שמבדיל אותה מימות החול, מהימים הרגילים, והיא זמן מיוחד של גדילה, של העצמה.

הגדרת הכיוון והתכלית
אומר 'בעל הסולם' זיע"א, כשאדם בא למציאות חדשה, הצעד הראשון מאוד, מאוד חשוב, מאוד קריטי. הצעד הראשון הוא מה שאנחנו קוראים "אבן הפינה". אבן הפינה מגדירה את כיוון ההליכה שלנו. אם בניווט, הצעד הראשון הוא לא נכון, אחרי זה, אנחנו יכולים להמשיך ללכת וללכת, וככל שאנחנו הולכים אנחנו בעצם מתרחקים. המילה "תכלית" מרמזת לנו ש"סוף מעשה במחשבה תחילה". מה שאני רוצה לשים בסוף אני צריך לטמון בהתחלה. במילה תכלית, ה-ת' שהיא האות האחרונה בא"ב, נמצאת בסוף ויש אותה גם בהתחלה. ומה נשאר בין ה-ת' ל-ת'? 'כלי', הדרך, איזה דרך נבנה. ה"קדש" שלנו זה הצהרת כוונות, תכלית, לאן אנחנו הולכים בערב הזה, לאן אנחנו הולכים בכלל - למציאות של קדושה, של חיבור, של אחדות של כוחות הנפש שלנו. חשוב לברר את המטרה, לברר את המהות, לבחור בנתיב אחד ברור, ערוץ שאליו אנחנו זורמים עם כל כוחות הנפש.

כוונה של ענווה
אנחנו מקדשים עם פרי הגפן. הגפן נמשלה לכנסת ישראל. הסוד של היין, פרי הגפן, הוא שלוקחים דבר, ועושים איתו את הדבר הכי עלוב כביכול, עם החלק הכי נמוך באדם, כפות הרגליים, דורכים על הענבים, מועכים אותם, משנים להם את הצורה, מוציאים להם את המיץ, ואחרי זה לוקחים דווקא את המיץ הזה שעשו אותו בכפות הרגליים של בני אדם ומעלים אותו אל המקום הגבוה ביותר, שולחן הסדר או שולחן השבת. זאת כוונה פשוטה בקידוש בכלל, ובפרט בקידוש של פסח על הגפן. כשאנחנו מחזיקים את כוס היין, המחשבה היא שהתורה מלמדת אותנו את הדרך בה נקדש את עצמנו. בניגוד למה שהאדם היה חושב על פי רוב, איך אני אקדש את עצמי? אני אעשה את עצמי מיוחד וגדול ונפלא, אני אקנה לעצמי תארים ואיכויות וכולם ידעו מי אני וכמה אני מיוחד. אומרת לנו התורה להיפך, ככל שיהיה מרוטש יותר, עלוב יותר, ידרכו עליו יותר, ככל שירגיש את עצמו כמה שפחות, כך הוא עושה את הצעד הראשון בדרך לקדושה אמיתית. לכן משה רבנו הגיע להיות גדול הנביאים. מה אמרה עליו התורה? "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה"(במדבר י"ב ג'). בזכות הענוה, השיפלות, התרומם ונישא אל פסגת מדרגות הקדושה...זו המחשבה שלנו בקדש, זו המחשבה שלנו בגפן. בקידוש אדם לוקח את היין ומגביה אותו, מרים את כוס הקידוש לגובה הלב, זה משלים את ההגבהה שלו מאותו מקום נמוך שבו נוצר, אל המקום הכי גבוה.

הסוד יוצא לאור
אמרו חז"ל,"נכנס יין יצא סוד" (מסכת סנהדרין). תמיד יש חלק גלוי וחלק מוסתר. אותו חלק אלוק ממעל, אותה נשמה אלוקית, אותה מהות פנימית שלנו, היא מוסתרת, היא פנימית, היא סודית. אנחנו לפעמים מרגישים אותה, חשים אותה, קוראים עליה בספרי הסוד, אבל מה שגלוי לעין זה בחינת החומר, הגוף, החיצוניות. הקדושה היא הגילוי של אותו חלק פנימי והוצאה מהכח אל הפועל. אנחנו מתחילים אותה בצעד הראשון. במהלך חמש עשרה השלבים של הסדר אנחנו עולים עוד ועוד, עד שבסוף הסדר, מה ששתלנו בהתחלה, הקדושה הזאת, שנכנס יין יצא סוד, יצאה הפנימיות, יצא החלק הפנימי, נגרום לזה שהפנימיות שלנו תצא והנשמה תהיה בת חורין, נמצא את האפיקומן.

סדר הפוך
מתעוררת השאלה, איך זה ש'קדש' מופיע לפני 'רחץ'? בסדר ההגיוני אמור להיות 'רחץ' קודם. אדם שרוצה להתקדש, הוא קודם צריך לנקות את הלכלוך, אחרי זה הוא מתקדש. לפני שבת הולכים למקווה ומיטהרים, אחרי זה מתקדשים, ככה זה הסדר ההגיוני והטבעי של הדברים. בליל הסדר הדברים עובדים הפוך – 'קדש ורחץ', מתחילים מקדושה ואחרי זה מתחילים את העבודה הפנימית של הניקיון. זה עניין של גדלות ב', מלמעלה למטה, זה עניין של אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה), עניין של פתיחה משמיים, "יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם, וְתָגֵל הָאָרֶץ", זה העניין של ליל הסדר. עניין של עת רצון, של פתיחה מהשמיים, של לילה יחיד ומיוחד בכל השנה. בעל 'התפארת שמואל' מאלכסנדר אומר, כל עוד אדם הוא עם נחת רוח, כשהוא הולך למלך, הוא קונה בגדים, בא למלך כולו יפה, מהודר. אבל כשאדם רדוף, רודפים אחריו שודדים לשדוד ולחמוס את רוחו ואת נפשו אז הוא רץ אל ארמון המלך כולו מלוכלך ומטונף, פורץ את השער של הגדר וצועק "המלך! הצילו!" ככה הוא מדמה אותנו. קדש ורחץ, קודם כל קדש, אני רוצה קדושה. לא אכפת לי מאיפה באתי, באיזו מדרגה אני, מה אני שווה, איזה מחשבות מבולבלות יש לי, איזה מחשבות מטופשות יש לי, איזה יצר הרע יש לי, עם כל הלכלוך – קדש!
"קדש" זו גם תפילה שאנחנו נתקדש... שאני רוצה להתקדש... אני רוצה להיות קדוש... אני רוצה להיות יחיד ומיוחד, משפיע ומובדל, לייחד את הכוחות שלי למען הקדושה. זו תפילה, "קדש": "אבא, קדש אותי", אנחנו מצד עצמנו וודאי שלא יכולים...

ורחץ

חיבור למים
אחרי שהגדרנו את המטרה, התקדשות, מתחילה העבודה, עבודת הטהרה: "טהר ליבנו לעבדך באמת". אנו נוטלים ידיים. אנחנו נוטלים נטילה ראשונה בלי ברכה וזו התחלת עבודת הטהרה. הידיים שלנו נקראות "ידיים עסקניות", הידיים קשורות לעולם העשייה. המים זה כח מטהר. כשאנחנו נוטלים ידיים, אנחנו מקשרים את עצמנו אל כח הראשית של הבריאה. כתוב, "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹקִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א' א'), משמע שכבר היו מים טרם שברא אלקים משהו. כתוב שבמילה הראשונה של "ויאמר ה'", שם נבראו המים. המים זה שורש יסודי בבריאה ומסמל את חסד הבורא, לכן זה שורש מטהר. הידיים לעומת זאת קשורות לעשיה, לעולם הזה, כמו שאמרנו, "ידיים עסקניות". לכן כשאדם מתחיל בתהליך של קדושה, התהליך הוא "סוּר מֵרָע, וַעֲשֵׂה-טוֹב"(תהילים ל"ד ט"ו), דבר ראשון האדם מושך את עצמו, מעלה את עצמו, מטהר את עצמו מתוך עולם החומר.

חיסון נגד גאווה
יד נקראת כנגד י"ד פרקים שיש באצבעות. כששתי ידיים ביחד זה כח, י"ד ועוד י"ד שווה עשרים ושמונה, כח, כוחו של האדם. אחד המכשלות הגדולים ביותר במסע לקדושה נקרא, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח' י"ז) שאדם חושב... "באלה הידיים עוד לא בניתי הר"... "למי תודה למי ברכה? לעבודה ולמלאכה"... ה' ירחם... פרעה זה מלשון פרוע, זה ההיפך מהסדר, משתלח לכל עבר. מה אמר פרעה? "לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כ"ט ג'), אני עשיתי את עצמי. במעשה של "ורחץ", נטילת הידיים הראשונית, אנחנו מחברים את העשייה של הידיים חזרה אל השורש של הכח האמיתי, כדי שלא נפול לכוחי ועוצם ידי, כדי שנוכל לעשות את הכל בקדושה. אנחנו לוקחים את מה שמסמל את הכח שלנו בעולם הזה, את מה שמתעסק עם העולם, ומחברים אותו לנקודת השורש, למים, נקודה של טהרה וקדושה.

עת צמיחה וגדילה
בפסח מתבטא כל הכח של חודש ניסן והכח של עונת האביב. פסח נקרא "חג האביב". אביב זה אב של י"ב חודשים, זה ניסן, השורש של כל השנה. הכח של האביב זה פריחה, התחדשות. יש בזה רמז נפלא. כתוב שבחטא אדם הראשון נפלו הניצוצים של הנשמה של אדם הראשון לתוך העולם הזה, עולם העשיה, עולם הקליפות. יש סך הכל עשרה לבבות. ל"ב = 32, כפול 10 זה 320 (ש"כ). ש"כ חלקי הניצוצים שנפלו. לב אחד מתוך העשרה, אנחנו לא יכולים לתקן, זה לב האבן, אותו הקב"ה מתקן בסופו של דבר. אנחנו צריכים לעבוד על כל השאר. ש"כ פחות ל"ב אחד יוצא רפ"ח – רפ"ח ניצוצים. זאת העבודה שלנו לתקן, רפ"ח ניצוצים, ולב האבן מיתקן מעצמו בסוף וזה מה שכתוב, "וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם, לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל י"א י"ט). הרפ"ח ניצוצים מרומז בכתוב "וְרוּחַ אֱלֹקִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם" (שם), 'מרחפת' זה מת רפ"ח. רפ"ח ניצוצים שמתו, ירדו למקום המיתה, למקום הקליפות. העבודה שלנו זה להעלות אותם חזרה למעלה. זה קשור לחורף, חרף זה אותיות רפ"ח, שהניצוצים מתחבאים באדמה והעולם בבחינת מיתה. באביב זה תחילת הצמיחה ואז זה נהפך מחרף לפרח, פרח זה גם אותיות רפ"ח. מתחילה הפריחה לכן זו גם הפריחה שלנו, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ' י"ט). האדם מתחדש על פי הכוחות של השנה, לפי כוחות הטבע, ועכשיו זה זמן של פריחה, זמן של אביב, הזמן של ניסן. הגדילה מתחילה מלמעלה. כתוב שאין לך עשב שגדל שאין לו מלאך שבא ומכה עליו מלמעלה ואומר לו "גדל". ככה מדמים גם אותנו בליל הסדר, באים אלינו מלמעלה ואומרים לנו "גדל".

כרפס

התחלה בפשטות
כרפס זה ירק ואנחנו טובלים אותו במי מלח. כתוב שהדבר הוא רמז למציאות שאדם מתחיל את העבודה הרוחנית באמת. בדרך כלל אדם כדי להתעורר, להגיד שהוא רוצה להפוך להיות קדוש, בכלל שיתעוררו בו המחשבות האלה, זה מתחיל מלמעלה. זה נקרא שהקב"ה, "מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים" (שיר השירים ב' ט'). זה אומר שהקב"ה מאיר לאדם את המציאות של הגדלות שלו, את המציאות של הפוטנציאל הגלום שבו. כאשר אדם מתחיל את עבודת הקדושה יש לו סיעתא דשמייא (סיוע מהשמיים), פותחים לאדם מהשמים. העבודה מתחילה בהארה גדולה, בגדלות. כל מי שמתחיל את העבודה מרגיש את זה. זה נקרא אורות התשובה. לכן כשאדם מתחיל את המציאות הזו של גדלות, של קדושה, של קודם כל "קדש", שעוד לפני הטהרה יש קדושה, אחרי זה מתחילה טהרה, ואז מתחילה העבודה. עכשיו התחלת לעבוד? קח ירק ותטבול אותו בקצת מי מלח ותתחיל בזה. נכון שבעזרת ה' אנחנו מתכננים לך סעודה מאוד יפה בהמשך, זה לא נגמר בזה, אבל אחרי שהתחלת באורות הגדולים, עכשיו תחזור ותתחיל בבסיס, מצב של קטנות - כרפס.

כח ההודיה
הכרפס בקערה הוא כנגד ספירת ההוד. הכוונה שלנו בפשטות לעניין הכרפס היא שכרפס זה אותיות 'כספר'. גם בזה יש הרבה עניינים. נאמר: "עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מ"ג כ"א), שכל הבריאה של האדם באה כדי לספר ולהלל את המציאות האלוקית. אבל עיקר ה"להלל" זה דוקא במציאות של הכרפס, כי להלל במצב של גדלות, של אורות גדולים, ושהכל מואר, זה קל. אבל כשזה במצב של קטנות אז זו עבודה אמיתית. דוד המלך אומר לנו: "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ; וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת" (תהילים צ"ב ג'), בזמן שזה בוקר והכל מאיר, זה זמן של חסד – "לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ". אדם אומר: "איזה יופי, איזה גדול, איזה מאיר", אבל עיקר העבודה זה "וֶאֱמוּנָתְךָ, בַּלֵּילוֹת". זה עניין של עבודה של כרפס, ספירת ההוד בקערה, זה שאדם מקבל על עצמו לראות את הטוב בכל דבר, להודות על הדברים הכי פשוטים, הדלים והמלוחים ביותר במציאות. יהודי זה מלשון הודיה. אנחנו פותחים את היום בהודיה – "מודה אני לפניך מלך חי וקיים". מה קורה כאשר אדם אומר תודה על משהו שנראה מצד עצמו סתם דבר עלוב או פשוט, מה קורה כשאדם אומר תודה? מגדיל את הדבר נותן לו משמעות. כתוב: "איזה הוא עשיר--השמח בחלקו" (אבות ד' א'), הרב שליט"א אומר בפירושו לפרקי אבות – מה זה "איזהו העשיר השמח בחלקו"? יש את הפשט של הדבר שהוא שמח במה שיש לו, אבל חז"ל רמזו לנו עוד דבר נפלא. באיזה מקום נוסף אנחנו מוצאים את המילה חלק? חלק אלוק ממעל. מהו חלקו? חלק אלוק ממעל. כשאדם זוכר מי הוא ומה הוא, שהוא חלק אלוק ממעל, אז יש לו שמחה, בכל רגע ורגע – גם כשהוא אוכל כרפס. אז איך אדם מעורר את כוחות השמחה ואת כוחות הגדלות? איך הוא זוכר מי הוא ומה הוא גם בזמן שהוא אוכל כרפס, כשהוא סובל מקטנות? על ידי זה שהוא מודה, בכח ההודיה.

הודיה והתבוננות
כתוב שיש שתי ספירות שקשורות אחת לשניה, ספירת הבינה, וספירת ההוד. הקשר הזה נקרא "בינה דהוד אתפשטותא" (התפשטות הבינה עד ההוד), החסדים של הבינה מתפשטים עד לספירת ההוד. מה זה אומר לענייננו? זה אומר דבר קריטי מאוד. אמרנו שיהודי זה מלשון הודיה, זה מלשון מודה. לכן מתחילים דווקא עם הכרפס שהוא ספירת ההוד, זה אומר שאם אדם קונה לעצמו מציאות של להודות על כל דבר שקורה לו, מפנים שכל מה שהקב"ה עושה, לטוב הוא עושה, כשאדם אומר תודה, הוא מעורר בתוכו כח בנפש וזה כח של ספירת הבינה. הוא מעורר בתוכו התבוננות חדשה על אותו דבר שלפני רגע הוא התבונן עליו אחרת. האדם אומר, "תודה רבה ה' יתברך, אני יודע שהדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי בחיים זה הכרפס הזה עכשיו". אז מתחילה עבודת הקדושה שלו, אותו "קדש" שהיה שם בהתחלה, מתחילים להביא אותו אל המציאות. אנחנו מתחילים לעשות מכל רגע ורגע "קדש".

המשך בחלק הבא של המאמר.