מבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע,

לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות

לאור תורת חב"ד

מאת

הרב יוסף קרסיק

שליח הרבי ורב אזורי

בת חפר - עמק חפר

פרשת מסעי

"הארץ אשר תיפול לכם בנחלה"

הקב״ה מודיע בפרשתנו את גבולות הארץ שתינתן לעם ישראל - ״זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה וגו׳״. המפרשים שואלים מדוע התורה משתמשת במילה ״תיפול״ על הארץ וכי הארץ נופלת, האם היא ״יורדת״ כשהיא נכבשת מידי הכנענים וניתנת לבני ישראל, לעם הנבחר?! היה יותר מתאים לומר ״זאת הארץ אשר תקום לכם״, תקום ולא תיפול! כשהארץ מגיעה לידי ישראל היא קמה ועולה במעלות הקדושה האלוקית ולא יורדת?!

מסבירים המפרשים למה כוונת התורה ב ״תיפול״:

1) תיפול משמעותו שקיבלנו את הארץ בלי מאמץ וטרחה יתירה, כמו דבר שנופל, שלהפיל זה בדרך כלל פעולה קלה ואינה דורשת מאמץ בהשוואה להרמה, שהיא פעולה הדורשת הרבה יותר מאמץ וטרחה; וזה אכן מה שהתרחש בכיבוש הארץ, שישראל כמעט ולא טרחו ולא סיכנו חייהם במלחמה טבעית כדי לגרש ממנה את הגויים, אלא היא נפלה לידיהם בדרך ניסית ביד ה׳, בלי מאמץ וסיכון חיים משמעותי.

2) מדובר על נפילה של השר הרוחני של הגויים שחיו בארץ - ״הפיל הקב״ה שריהם של שבעה אומות מן השמים וכפתן והשליכן לפני משה ואמר לו: ראה אין בהם עוד כוח .. כל זמן שהיו קיימים היו בני עמם מנצחים, עכשיו הרי הן מסורים בידך״, כלומר, לכל עם ולכל ארץ יש שר וכוכב בשמים, שהוא צינור השפע לכוח החיים שלו – כשהשר שלהם נופל, נאבד כוחם של אנשי מדינתו בארץ, והם מפסידים במלחמה ונכנעים. ה' הפיל והכניע את שרי הגויים שחיו בארץ כנען, כדי שישראל יוכלו לכבוש את הארץ בקלות. 

שני הפירושים האמורים מכוונים לרעיון אחד: הפירוש הראשון שהארץ תיפול לידינו בלי מאמץ, נוצר מתוך כך שה' הפיל את השרים הרוחניים של גויי הארץ.

3) פירוש נוסף למשמעות "תיפול", מלשון "גורל" (כמו שנאמר במגילת אסתר ״הפיל פור, הוא הגורל״), כידוע שחלוקת הארץ לשנים-עשר השבטים הייתה בגורל. וגם פירוש זה עולה בקנה אחד עם הפירושים הראשונים שתיפול מסמל דבר המושג בקלות ובלי מאמץ ועבודה, כי גם גורל זה דבר שאדם מרוויח בלי מאמץ – בשונה משכר אותו משיגים על-ידי עמל ויגיעה. 

4) בתורת החסידות מפרשים את הנפילה של הארץ בדרך מיוחדת: הנפילה היא של באי הארץ - בני ישראל (בתורת הסוד המושג 'ארץ', מדבר על נשמות ישראל), שבבואם לגור בארץ, יש להם נפילה רוחנית:

כי נשמת היהודי לפני ירידתה לעולם הייתה בהיכלות קדושה עליונים, וכל ענינה היה אהבת ה׳ ויראתו, בלי שום עיסוקי חולין ובלי פיתויים ויצרים; אבל כשהיא נולדה לעולם-הזה היא בעצם ירדה ו״נפלה״ לעולם מגושם עם צרכים גשמיים, תאוות יצרים והתמודדויות.

אמנם בארבעים שנות הנדודים במדבר, הם לא עסקו כל-כך בגשמיות, כי הם ניזונו מהמן, ושתו מבארה של מרים והיו מוקפים ומוגנים עם ענני הכבוד, וכל היום למדו תורה ממשה רבנו, כך שהם בעצם היו ׳בעליונים׳, באווירה קדושה ונעלית; אבל בבואם לארץ ישראל הם נפלו אל התחתונים, לעולם של צרכים גשמיים, חרישה, זריעה וכו׳, זו נפילה וירידה עצומה עבורם. לכן התורה אומרת להם זאת הארץ אשר תפול: דעו לכם, שאתם עומדים ליפול לעולם גשמי שפל ונחות.

אם-כן למה באמת ה' הפיל אותנו לארץ? כי האמת היא שדווקא על ידי קיום המצוות בארץ זוכים בסופו של דבר להתעלות מעלה, כי דווקא על ידי קיום המצוות המעשיות בארץ, היהודי מתעלה לדרגות רוחניות נעלות אפילו יותר ממה שהיה לנשמה כפי שהייתה בעולמות העליונים.

פירוש זה של החסידות קשור לפירושים הקודמים: הקב״ה מבטיח ליהודי שכאשר הוא ייפול אל הארץ, לעולם הגשמי, הוא יעזור לו להתגבר על המכשולים על-ידי שיפיל ויכניע את שרם של הגויים, הלא הוא היצר-הרע, וכך יעזור ליהודי לכבוש את הארציות ולהגביר ולהעלות את הרוחניות על הגשמיות, את הנשמה על הגוף.

"כל התורה על רגל אחת"

המשמעות הפנימית בנפילה של הארץ - הירידה הרוחנית אל הגשמיות - מתבארת בדרך מרתקת בביאור נפלא של הבעש"ט הקדוש על סיפור מפורסם בגמרא (שבת לא,א):

גוי בא לפני שמאי ולפני הלל וביקש מהם שיגירו אותו ״על מנת שאלמד את כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת״, שמאי הקפיד על בקשה זו ודחף את הגוי באמת הבניין, ואילו הלל הסכים לבקשתו, ואמר לו משפט קצר: הכלל והיסוד של כל התורה הוא ״מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך״.

בפשטות כוונת בקשתו הבקשה ללמוד את התורה על רגל אחת היא שברצונו ללמוד את כל התורה בזמן קצר, בלי מאמץ ויגיעה מרובים, כמו שהעמידה על רגל אחת היא לזמן קצר, כי קשה לעמוד על רגל אחת הרבה זמן. אבל הבעש״ט פירש את הדברים בדרך מיוחדת:

שתי רגלים הכוונה לשתי הדרכים שעימהם היהודי צועד בעבודתו להתקרב לה׳: אחת - העבודה הרוחנית הקדושה בתפילה ובתורה, והשנייה - העיסוקים הגשמיים של הגוף, שגם הם יכולים לקרב את היהודי לה׳, כשעושים אותם לשם-שמים, ״כל מעשיך לשם שמים״, עובדים בגשמיות מתוך כוונה רוחנית לקיים את מצוות ה' לפרנס את המשפחה, לקיים מצוות, לתת צדקה וכו׳.

איזה סוג של עבודת ה׳ יותר קשה לביצוע? אפוא יותר קל לזכור את ה׳, ואפוא יש יותר סכנה שהאדם ישכח את ה׳?!

העבודה הרוחנית יותר ברורה וחדה - קל לחשוב ולהתקרב לה׳ בעת העיסוקים הרוחניים, בלימוד התורה, בתפילה, בזמן בשבת קודש כשמנותקים מהרחוב ומעיסוקי החול; אבל קשה לזכור את השם ולהתקרב אליו בעת עיסוקי החולין. לא קל לכיוון בעת העיסוקים הגשמיים שהכול נעשה למען שם שמים; לא קל כשאוכלים משהו טעים שלא להרגיש בהנאה הגשמית אלא רק בניצוץ האלוקי המצוי במזון.

אותו גר ביקש לעמוד רק על רגל אחת, הוא רצה לעבוד את ה׳ רק כשהוא נמצא בעניינים הרוחנית בתורה ובמצוות ולא כשהוא עסוק בצרכי הגוף הגשמיים. הוא פחד שמא עיסוקו בגשמיות, ישכיח ממנו את הקדושה האלוקית והוא לא יצליח לחבר את הגשמיות לה'.

שתי הגישות האמורות הם גם שתי דרכים בעבודת השם: 1) הסתגרות בגטו יהודי קדוש וטהור, בלי לצאת לעולם החיצוני. 2) לצאת החוצה ולרדת לעולם החילוני, כדי לקרב את אלו שנפלו לתהום ולהביאם לאבינו שבשמים. 

אותו גר ובעל-תשובה רצה להיות סגור ומסוגר בעולם הקדושה בלי מגע עם העולם החיצוני, שמא הוא יפול חזרה לסורו. 

שני התנאים הקדושים - שמאי והלל - לא הסכימו עם בקשתו ורצונו של אותו גר להתנתק מהעולם, אלא שכל אחד מהם דיבר בסגנון אחר, אך המסר והכיוון של שניהם אחד, שחייבים שתי רגליים לעבודת השם:

שמאי דחף אותו ״באמת הבניין״, לרמז על בנין העולם בששת ימי המעשה, שאת כולו  צריך להביא הקדושה: יש בעולם ברואים עליונים ותחתונים, צדיקים ורשעים – תפקידנו לקרב ולקדש את כולם. כך רומז לו שמאי, אתה צריך את כל הבניין, את כל שבעת ימי השבוע, לא רק את שבת הקדושה, אלא גם את ששת ימי החול והחולין. למה ברא ה׳ את כל העולמות והכוחות - שיקרבו אותם לקדושה ושלא יזניחו אותו ויתרחקו ממנו.

הלל הזקן אמר את אותו מסר אך הוא פנה אל הרגש, ״ואהבת לרעך, מה שאתה שונא - אל תעשה לחברך״, הלל מזכיר לו את העבר האישי שלו: ״כשהיית בשאול תחתיות, אם רבותיך היו מסתגרים בעולם הקדוש ולא יוצאים החוצה - לא היית זכה להתקרב לקדושה; רק בגלל שהם יצאו החוצה וקירבו אותך, זכית להתגייר ולהתקרב לה'. וכך עליך לנהוג כיום, למרות שהיציאה מהגטו עלולה לגרום לירידה רוחנית, עליך לצאת לעולם ולקרב אותו להשם".

לפעמים בעלי-תשובה רוצים לשכוח מאין הם באו. והלל מזכיר להם שרבותיהם "לכלכו את עצמם" כדי לעזוב את עולם התורה ולרדת לעולם הגויי ולקרב אותם. ובלשון הבעש״ט: זהו בקשתו 'גיירני על מנת שאלמד על רגל אחת' רוצה לומר שאהיה תמיד במדרגה טובה. ואמר לו 'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'. רמז לו כשהיית אתה במדרגה רעה והוצרך אדם טוב ליפול כדי שיעלה אותך, לכך צריך גם אתה ליפול.

צריכה מידה של הדדיות בחיים - כפי שכל אחד היה צריך בתחילה מורה שירד מדרגתו אליו כדי להעלות ולקרב אותו, כך באותה מידה נדרש ממנו עצמו בהגיעו לדרגה רוחנית גבוהה, לרדת למען תלמידיו ומבקריו.

 זאת ועוד, מוסיף הבעש״ט: אכן היהודי הוא חלק אלוקה ממעל והוא שייך רק למקומות נעלים וקדושים, אבל לפעמים הוא נופל לעולמות שפלים ומאוסים במעשים או במחשבות הבל, ואינו מבין ויודע איך הגיע לכך; אבל באמת ה׳ צדיק יבחן, ה׳ בוחן אותו ומשליך אותו לעולמות רעים כדי להעלותם לקדושה.

מי שכל חייו לומד תורה ואינו יוצא לעולם, הוא בעצם מרוכז בעצמו ואינו רואה את החומריות וחיי היומיום, הנתפסים בעיניו כהטרדה והפרעה לשאיפתו הבסיסית להיות באווירה של קדושה וטהורה. אבל שמאי והלל מרמזים לו: שלא לעזוב את העולם הארצי, צריך להתחבר גם לעולם הגשמי ולאנשים שמחוץ לתחום הקודש, למצוקת העגלון הרעב לחסרונו של הסוס הנמצא לידו, כי נולדנו בעולם כדי לקרבו לה'.

זו הבשורה החשובה שה׳ הודיע לישראל בפרשתנו: זאת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, אתם עומדים להיכנס אל הארץ וליפול לעולם הגשמי והחומרי. אבל זה לא עונש, אלא זו מתנה הכי טובה וחשובה - על ידי העבודה בארץ תזכו להתעלות לרמות גבוהות ונשגבות, עד שתזכו לשיא השיאים - ההתגלות האלוקית הנשגבת שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו בקרוב ממש.

לזכות חיילי ישראל הנלחמים במלחמת הקודש במסירות נפש להגנת עם-הקודש בארץ-הקודש

מקור: לקוטי שיחות חלק יג, עמוד 122. אור התורה מהרב המגיד עמודים: 110. 216.  ועוד.

תגובות והערות-הארות יתקבלו למייל [email protected]

אתר "חוויית השבוע שלי"        http://2all.co.il/web/Sites13/hy3/