ביקורת: "אילוף הסוררת" – עיבוד מודרני למחזה המושחז והשוביניסטי של שייקספיר – הברקות תרגום, בימוי ולהקה משובחת גורמים רק נחת – בית ליסין

מאת חיים נוי

"אילוף הסוררת" העולה בבכורה חדשה בתיאטרון בית ליסין הוא מחזה נודע של שייקספיר, הזוכה לעיבוד מודרני, תרגום מבריק ושזור בפניני לשון ובזכות עבודת בימוי משובחת, יוצרים ולהקת שחקנים מעולה – צופה הקהל בקומדיה שנונה ומענגת.

ויליאם שייקספיר כתב את המחזה, כנראה, בשנת 1593 והוא נחשב לאחד ממחזותיו המוקדמים. המחזה מבוסס על אגדה קסטיליאנית מהמאה ה-14 על "האיש החזק שהתחתן עם אישה חמת מזג ביותר". המחזה עלה לאורך כל השנים ברחבי העולם, זכה להפקות רבות וחדשות, הופק גם על מרקע הקולנוע, אפילו מחזמר נכתב בהשראתו, נשקיני קייט.  

העלילה הידועה היא שוביניסטית בהחלט ומגוללת את סיפור הכנעתה של קתרינה, בחורה רעה וחמת מזג שאיש אינו מעוניין להתקרב אליה או חלילה להינשא לה. יש לה אחות צעירה ויפה, ביאנקה ולה מחזרים רבים, אולם אביה בפטיסטה העשיר, אינו מוכן לחתנה כל עוד קתרינה אינה מוצאת בעל ומתאהבת בו. המחזרים אחר הצעירה מחליפים זהויות ובין לבין מתכננים למצוא מחזר רציני לקתרינה הפרועה. לעיר מגיע פטרוקיו, אציל מוורונה ששומע על הנדוניה שעתיד לקבל מי שיישא את קתרינה והוא מחליט גם לשאת אותה לאישה, לאחר שיאלף אותה למרותו וכמובן לקבל את חלק הארי מהונו של אביה.

העלילה הנפתלת שזורה בהלכות ההכנעה של הסוררת, הנאלצת להיכנע לכל שיגיונותיו של פטרוקיו שנושא אותה לאישה ומצליח להפוך את העיקשת והמורדת לאישה כנועה ונעימה.

ההצגה העולה בבית ליסין מאובזרת, ראשית לכל, בתרגום מוצלח ושופע הברקות לשון וחידודי שפה, פרי עטו הקולח של דורי פרנס. מספר קטעים זוכים למחיאות כפיים במהלך ההצגה. הבימוי של אודי בן משה הוא מצוין ומשובץ בהברקות בימוי ובקטעים שהם מענגים וממש מהווים חוויה תיאטרלית. ההצגה מלוהקת בידי צוות גדול של שחקנים, רובם ככולם מקצועיים, משובחים וחלק מהם גונב את ההצגה, בסצנות כאלה ואחרות.

עיקר הנטל מוטל על מיה דגן ויובל סגל, כקתרינה הסוררת ומחזרה-מאלפה, פטרוקיו.

מיה דגן עם רעמת שיער ג'ינג'י פרוע, משתלטת על הדמות המורדת והמרשעת בצורה מקצועת, מצוינת ומעניינת. הטקסט השזור בעדכונים הרלבנטיים לתקופתנו אנו, מנסה לסייע בעדה להלבין את טקסי ההשפלה השוביניסטיים , אולם עדיין ההצמדות למקור השייקספירי, ממשיכה עד הסוף, אם כי דגן מבטיחה שנייה לפני רדת המסך, כי בחדר המיטות היא כבר תראה לבעלה... מיה נאלצת לבצע מטלות פיזיות קשות, להימלט ולרוץ, להיגרר על הבמה, לנוס על נפשה ובהחלט אלה הם משימות קשות לביצוע.

מיה דגן היא שחקנית מוצלחת והיא מגלמת את הדמות בצורה נהדרת ושובת לב.

יובל סגל מדהים בגילום המחזר שמבטיח לאלף את הכלה והוא עושה זאת במשחק מוצלח מאוד, שופע חיוכים רחבים, מימיקות מוצלחות ומשחקו קולח ומהוקצע. יובל מצליח לגלם דמות שנויה במחלוקת ואולם הביצוע שלו הוא טוב מאוד ואפילו החיוך המלאכותי והרחב שלו הוא מלאכת משחק מעולה.

כאן המקום לשבח גם את שלושת ענקי הבמה הישראלית, שתורמים אישית למחזה במשחק משובח המהווה בית ספר לדור הצעיר.

ראשון, אילן דר בדמות האציל בפטיסטה, אביהן של הבחורות קתרינה וביאנקה. אילן גומא את ההצגה בהליכה קלה. הוא מקפיד על משחק טבעי ומוצלח, שופע משחק קולח ויפה ומשחק את הדמות בצורה אמינה וללא רבב.

יוסי סגל בדמות סוחר ממנטובה המשתכנע לגלם את אביו העשיר של לוצ'נציו, מחזרה של ביאנקה, מגיש משחק קסום ומעולה. סגל הוא שחקן בכל רמ"ח אבריו וקולו והוא ראוי למחיאות כפיים.

אלברט כהן הוותיק מעניק לצופים גם משחק מצוין בדמות אביו האמיתי של לוצ'נציו וגם משמיע שיר מפליא ומוכיח כי הוא גם זמר מהמעלה הראשונה. כהן מגיש משחק משובח וזוכה גם הוא לתהילת הקהל.

גם ויטלי פרידלנד כגרומיו, משרתו של פטרוקיו, מגיש משחק נפלא והוא גונב לא פעם את ההצגה, במשחקו, בתנועותיו ובמימיקה שלו. אפילו בגילום הסוס , סצנות הזויות למשעי.

יניב ביטון כטראניו משרתו של לוצ'נציו, המחליף זהויות עימו, משחק באורח מצויין. אפילו עיכוסיו ותצורת דיבורו הם מוצלחים ונאותים. יניב שחקן רבגוני, הנכנס לעורה של כל דמות.

אור בן מלך חביב כביונדלו המשרת והקטע שלו על סוסו של פטרוקיו זוכה למחיאות כפיים.

אבי גרייניק מוצלח מאוד כגרמיו. הוא מהלך בצורה קריקטוריסטית, שופע גינונים מופרזים ומגיש משחק נעים ויפה.

מורדי גרשון הוא הורטנסיו , עוד מחזר של ביאנקה, הנאלץ לבסוף להסתפק באלמנה קשישה. מורדי משחק במגוון תחפושות ומוצלח מאוד, כמשרת וכמורה למוזיקה.

ידידיה ויטל הוא בחיר ליבה של ביאנקה, לוצנציו האמיתי. משחקו נעים ויפה, משכנע וטוב.

אגם רודברג הנעימה מגלמת את ביאנקה היפה והיא מגישה משחק מאוד יפה ומוצלח. עליה ניתן לומר שאגם היא גם יפה וגם משחקת באורח מעולה וגם מוצלחת בסצנות קשות לביצוע , המצריכות יכולת פיזית, גם להיגרר על הרצפה , לאורך ורוחב הבמה , לרוץ ולמעוד ועוד מנעמים, אבל אין שום שיער שנפגם או קמט בבגדים היפים. אגם היא בהחלט שחקנית המעניקה צביון ייחודי לתפקיד.

מי שמגלם בהצלחה מספר תפקידים אפיזודיים ומוכיח כי הוא שחקן מעולה, המצליח לבצע כל מטלה ודמות – הוא יקיר שוקרון. יקיר מגלם את סוכן הבית של פטרוקיו, אלמנה שחורה וקשישה, חייט צרפתי מענטז ואפילו כומר שדומה יותר לחתן בר מצווה עם הכיפה הלבנה. יקיר הוא שחקן מוצלח מאוד. מצליח לשעשע ואפילו סצנות לכאורה בנאליות של טיאוט הבמה משלל נוצות ופיסות נייר צבעוניות, הופכות במשחקו לסצנה של ריקוד נפלא. משחקו כמשרת כנוע או חייט הבגדים של קתרינה, הוא מוצלח מאוד ומקסים.

לילי בן נחשון עצבה את התפאורה הפרקטית והמצוינת. הבמה מוקפת דלתות נפתחות ומשלבת שולחנות נעים ואביזרים מקסימים.

המקרר החשמלי האדום, המאכלס כל טוב הארץ ומוצרים מתקופתו אנו, הברקה של הבמאי, הוא מוצלח מאוד.

אורנה סמורגונסקי עיצבה תלבושות נהדרות ומרהיבות עין. כל השחקנים והשחקניות מגונדרים בתלבושות הולמות והשיא הוא בתלבושות הבנות .

קרן גרנק אחראית לעיצוב התאורה הנפלאה, המדויקת והקורנת לאורך כל ההצגה.

המוזיקה של עדי כהן היא מופלאה, מענגת והולמת כל תמונה על הבמה.

אין ספק שאם היה שייקספיר צופה בהפקה הזו של בית ליסין הוא היה מוחא כפיים בהתלהבות ובוחן בקפדנות את התכנייה לראות מי המחזאי הנפלא שכתב את המחזה.

הכותב הוא חיים נוי, עיתונאי, עורך ראשי סוכנות החדשות הבינ"ל IPA, עורך ראשי לשעבר סוכנות הידיעות עתים, חבר אגודת העיתונאים, חבר תא מבקרי התיאטרון באגודת העיתונאים.