אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ו

, אדם הנוהג בכוחנות מוגזמת ומשתדל להפגין את גבורתו, מעיד בעצמו כי בקרבו מסתתר אדם רפה וחסר אונים, המנסה לחפות על חולשתו בכוחנות שווא (עצות דברי יאשיהו)

אדם הנוהג שלא כדין ומזלזל במצוות, ואפילו מורה היתר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל, עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עיקש ופתלתול". (חפץ חיים(

אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב' מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'(

"     ויקצֹף משה על פקודי החיל" (ל"א י"ד). משה רבנו ה"עניו מכל אדם", שאמר "עוד מעט וסקלוני" (שמות י"ז ד'), ידע בשעת הצורך גם להרים את קולו. כי לא תמיד אפשר לנהוג עם הבריות בענווה. יש שהמנהיג חייב לדעת גם להשמיע דברים חריפים ולהלום בידו על השולחן. (א"ב(

"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)

שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א,  קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה.

להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלואי ולא יפצעו.  ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט aביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד,  שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד.

ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים,  שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם לוות את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק לבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, וה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/