אומרת התורה: תן צדקה, וכמה שתיתן - הנתינה תביא לך מזל. "עשר" (חלק בעשר) את המילה "תעשר": עשירית של האות ת' יוצאת האות מ'. עשירית של האות ע' יוצאת האות ז'. עשירית של האות ש' יוצאת האות ל'. עשירית של האות ר' יוצאת האות ך'. קיבלנו: "מזלך". המעשר - הוא מזלו והצלחתו של האדם.

הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד

חכמה זה לדעת את הצעד הבא, כשרון זה לדעת איך לעשות את זה, וגדולה זה פשוט לעשות אותו.

'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. (דברים טובים - פרשת דברים)

עשן סמיך היתמר מבין חורבות הכפר הסמוך לעיר יל. גדוד חיילים מותשים, רכובים על סוסים מאובקים, נכנס אל הכפר. אלו היו חיילי חטיבה 4 של הלגיון הצרפתי. החיילים רכבו בדממה ברחובות הנטושים עד שהתרכזו בכיכר המרכזית. קול רעמי התותחים נדם בשעות האחרונות, מאז נכנסה הפסקת האש לתוקפה . במשך ימים ארוכים נלחמו שני הצדדים,  הצרפתים והגרמנים, משני עברי קו הביצורים הידוע בכינויו 'קו מאז'ינו', עד שבצד הגרמני של הגבול הכריזו על הפסקת אש. מפקד הגדוד הצרפתי החליט לנצל את ההזדמנות ולקחת חלק מחייליו אל הכפר המרוחק כקילומטר וחצי מקו הביצורים, כדי להשיג אוכל ולהתארגן לקראת המשך הלחימה. החיילים ירדו מעל סוסיהם, ונשכבו למנוחה קצרה כשתרמיליהם משמשים להם ככרים למראשותיהם. טבחי הגדוד הבעירו אש במרכז הכיכר והעמידו עליה דוד ענק. הם שפכו לתוך הסיר חלב, סוכר וסולת,  על מנת להכין דייסה לגדוד החיילים הרעב והמותש. ריח הדייסה המגרה כבר החל להתפשט באוויר, והחיילים ציפו בקוצר רוח לסעודה, אבל אז הגיח רץ בהול מקצה הכפר. 'המפקד! המפקד!' קרא בקול חסר נשימה, 'הגרמנים החלו לתקוף! הם הצליחו להבקיע את קו הביצורים והם מתקדמים לעברנו!'

תרועת חצוצרות פילחה את חלל האוויר. 'חיילים,' נשמע קולו הרועם של המפקד, 'אנחנו תחת התקפה! כולם לעלות על הסוסים! אנו יוצאים לכיוון החזית!' החיילים זינקו כאיש אחד על סוסיהם, והחלו לדהור לכיוון החזית. תוך דקות אחדות התרוקנה הכיכר מאדם ושקט מוחלט השתרר בה. רק מחלון אחת הבקתות החרבות, הציץ ראשו של טוראי ז'אן בוטאנקו, חייל צעיר מכפר קטן ליד מרסיי. הוא הביט לכל הכיוונים כדי לוודא שכולם עזבו, ואז יצא וניגש אל סיר הדייסה שנותר מבעבע על האש במרכז הכיכר . ז'אן היה חייל צעיר ומפונק שלא הורגל במלחמות, והרעב הציק לו. הוא שלף את שתי מימיות המתכת הקשורות בחגורתו, ומילא אותן בדייסה הרותחת. לאחר מכן קשר אותן משני צידיו של אוכף הסוס, ויצא בדהרה להדביק את חבריו לגדוד.

מימיות הדייסה הרותחות הציקו לסוס, והוא פרץ בדהירה מטורפת. ז'אן הגיע אל הגבעה שסביבה התחפרו שני הצדדים, אך התקשה לעצור את הסוס. שתי המימיות רתחו והכאיבו לסוס, והוא המשיך בדהירה חסרת רסן לכיוון החיילים הגרמניים. ז'אן נופף בידיו לכל עבר כדי שמישהו יעצור את הסוס, ומפיו בקעו צרחות מבוהלות. אבל הגרמנים לא הבינו מה מתרחש. הם ראו פרש צרפתי בודד מגיח לעברם בלי פחד, כשהוא מנופף בידיו וצורח בכל כוחו. הגרמנים נבהלו ממתקפת היחיד של החייל הצרפתי הנועז, והחלו לסגת לאחור מהגבעה.  חיילי הלגיון הצרפתי שאגו בשמחה, הצליפו בסוסיהם, והסתערו בעקבות ז'אן אל תוך השטח הגרמני, כשהגרמנים נסוגים ובורחים כל עוד נפשם בם. המתקפה הגרמנית הסתיימה בכישלון חרוץ.

ז'אן הפך לגיבור הגדוד, והמפקד המליץ להעניק לו את אות הכבוד של הלגיון הצרפתי על גבורתו הרבה. המלחמה תמה, וז'אן חזר לכפר מגוריו הקטן ליד מרסיי. גם שם הוא התקבל כגיבור מלחמה, ומועצת הכפר ערכה טקס קבלת פנים מיוחד לבן הכפר שהפגין אומץ כה רב והכריע בעצמו קרב גורלי. בתחילה ז'אן חשב לספר שהוא לא גיבור ולא אמיץ, ובסך הכול המימיות הרותחות מלאות הדייסה גרמו לסוס לדהור לכיוון הגרמנים, אבל זה היה מאוחר.  אביו ואמו התגאו בו והכפר כולו העריץ אותו. אם הוא היה מספר את האמת, הייתה נגרמת לכולם עגמת נפש ואכזבה רבה, והוא היה נידון לבוז ולקלון.

ז'אן התחתן ונולדו לו ילדים. ומדי שנה הוא היה מוזמן לטקס הרשמי לכבוד מקבלי אותות הגבורה של הלגיון הצרפתי. אבל הסוד הגדול העיק עליו והכביד על ליבו. הוא ידע שהוא זוכה בכבוד הגדול בלי שום הצדקה, ולמעשה הוא בסך הכול פחדן שרצה לגנוב מעט דייסה כדי לשבור את רעבונו. אבל למי הוא יכול לומר את זה? עם מי הוא יכול להתייעץ? ברגע שהוא יגלה את הדבר לאיש אחד - זה כבר לא יהיה סוד, והדבר לא יהיה בשליטתו.

ז'אן כבר היה זקן,  ולעת זקנה החל לחזור ולהיזכר בילדותו. הוא נזכר כיצד אמו הדליקה נרות בשבת, וכיצד אביו היה הולך בחגים לבית הכנסת. הוא נזכר כיצד פעם אחת סבו לקח אותו לרב יהודי זקן וחכם,  ורעיון חדש צץ במוחו: 'אולי אתייעץ עם רב', הרהר ז'אן. 'אני יהודי, וכשיש לי בעייה, עלי להתייעץ עם רב. הרב הוא אדם חכם, ונראה לי שהוא לא יגלה את הדבר לאיש בלי רשותי' . ביקש ז'אן להתקבל לשיחה אצל רבה של העיר הסמוכה לכפר מגוריו, ושטח לפניו את ההתלבטות שלו. 'אני חי בשקר כל ימי', אמר ז'אן, 'אנו זוכה בכבוד על דבר שלא עשיתי'. השיב הרב הזקן לז'אן: 'בתורה יש פסוק האומר: 'ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון'. מי שעושה את המלחמות ומי שמחליט איזה צד ינצח הם לא החיילים ואפילו לא הגנרלים. הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, והוא קובע מי ינצח במלחמה.  גם הגיבור הגדול ביותר, לא היה מצליח לעשות את מעשה גבורתו, אם ה' לא היה נותן בליבו את האומץ. ובכן, מי שנתן את האומץ בליבו של האמיץ, הוא אשר נתן את הדייסה במימייה שלך.  אתה היית שליחו של הקדוש ברוך הוא להפחיד את הגרמנים ולגרום להם לברוח. ולכן, נצור את הסוד הזה בלבך, ותן לילדיך ולמשפחתך להעריך ולכבד אותך, והשתדל להיות אדם טוב וראוי,  כיאה למי שהקדוש ברוך הוא בחר בו להיות שליח'.

הפסוק הזה, שאותו רב זקן ציטט, מופיע בפרשת השבוע שלנו, פרשת דברים. הפסוק הזה ממלא אותנו באמונה ובביטחון. הקדוש ברוך הוא מבטיח לנו שהוא יילחם עבורנו בכל אויבינו, וינצח אותם. ככל שנחזק את האמונה שלא טילים ולא מטוסים עושים את המלחמה,  אלא הקדוש ברוך הוא מחליט מה יקרה, כך נזכה שה' יילחם למעננו, וימגר את כל אויבינו. אבל חשוב לזכור: הדבר נכון גם למלחמות הפנימיות שעוברות על האדם בימי חייו. לאדם יש מלחמות נגד היצר הרע, נגד תכונותיו ומידותיו השליליות ונגד הסביבה שלפעמים לא מעודדת אותו להשתפר. גם במלחמה הזו, מלחמת החיים שלנו, מבטיח לנו הקב'ה לעמוד לצידנו ולהילחם למעננו. מי שרק רוצה ומבקש - הקדוש ברוך הוא נותן לו את כל הכוחות להתקדם ולהתעלות, ונלחם בשבילו נגד כל המפריעים.